כהרגלי בקודש, בכלל התכוונתי לכתוב על משהו אחר לגמרי או תשעה. למעשה, הכוונה המקורית שעמדה בבסיסו של הלבנת הלילה הזה היתה כתיבת עבודה, השם ירחם על נשמתי, שמסרבת להכתב, בעיקשות השמורה ל-archnemesis ותיקה.

אבל אז החלטתי לסגור את הפער שפתחתי השבוע בקורא ה-RSS שלי ומצאתי את עצמי, אחרי שעתיים של קריאת בלוגיי-מלחמה של פלשתינאים וטורי שטנה של יהודוניי הניו-יורק טיימס, על סף קריסת מערכות וכל מה שהתחשק לי זה להתכרבל ולמות.

אי לכך, אכיר לציבור הקורא שלי את אחד מגילויי האחרונים, שהוא גם אלבום שמסב לי עדנה ונחמה בלתי מבוטלת, גם נוכח התערערותה של השפיות באזורנו.

האלבום הוא “בעברית”, יציר כפיו ואולפנו של רזי בן עזר וניתן לרכושו בעבור 20 שקלים חדשים בלבד מהאתר שלו, ישירות. לרכישה והורדה.

מתישהו, די מזמן, הגעתי למסקנה שביקורת סטנדרטית על מוסיקה היא די בולשיט. זאת, משום שצריך ללהטט לא מעט במילים על מנת להעביר משהו שמזכיר את התחושה שמוסיקה מלבה. ומאחר שמתי מעט באמת מסוגלים לזאת, הרי שבולשיט. אבל חשוב מכך: מוסיקה תעשה לך את זה או לא תעשה לך את זה ושום ביקורת בעולם ושום ניסיון לכמת, לפרק, לְוַרְבֵּל, לנתח או להסביר לא יוסיף, לא יגרע ולא ישנה. המקסימום שאפשר לעשות הוא להוסיף איזה עומק לחוויה באמצעות מתן הֶקשר או טוויית תיאוריות פתלתלות. אהם.

אשר על כן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי כשאני אומרת ש”בעברית” הוא אלבום מקסים-מקסים-מקסים, שמלווה אותי לא מעט לאחרונה ברגעי תוגה וייאוש ושמוטב לכם להשקיע את המעות הספורות הללו בו.

אני מרימה להנחתה/סטרימינג שיר של ליאונרד כהן שהוא עִבְרֵת ומבצע: “ז’אן ד’ארק”, מתוך פאר היצירה העלומה “פרוייקט שיר זר”, זצ”ל, שנגזל מהרשת בדמי ימיו ע”י צורר אכזר בדמות מפיקים מַרֵי-לבב וקטני אמונה. ה”פרוייקט” הוא אגד מושקע וממש, ממש מעולה, של שירי ליאונרד כהן אשר תורגמו לעברית ועובדו ע”י האמנים המבצעים אותם, ברובם מוסיקאיי אינדי מקומיים. כהן דווקא נתן את ברכתו ליוזמה, אבל משפטני הלייבל הנוכחי שלו עשו צרות ועל כן השירים הוסרו מהשרת.

רזי, כך אני קוראת לו ביני לביני, עשה חסד רב עם “ז’אן ד’ארק” והשיר משקף את הסגנון שלו למדי, אם כי באלבום ניתן למצוא גם מיקסים אלקטרו-מה-שזה-לא-יהיה מוצלחים למדי ועיבוד יפיפה ל”הפרח בגני” של זוהר, שבאמת עושה צדק למקור ומרעיף חיבה והערכה להמייה המזרחית של השיר במקום לאנוס עליו כמה גיטרות חשמליות, כפי שהיה עושה אולי, אחר.

הדבר היחיד שאני מוכנה להסגיר על טיב האלבום הוא קולו העמוק והעוטף של רזי, שאולי לא חולש כשזה מגיע לטקסטים (כפי שמעיד על עצמו בשאלון של סיני גז), אבל יש בקול שלו איזו איכות בוטחת, נעימה להפליא שממלאת אותי נועם רב בשְלֶפּ היומי בקו 19, במעלה ההר. אם אתם ממש חייבים איזה בדל ביקורת, אבישי מתיה כותב יפה על האלבום ב”אינדי”  ולשם השלמת התמונה, יש לרזי פנקס ב”רשימות”, שבו הוא נגלה במלוא רהיטותו וחנּו.
~0~0~0~
ועכשיו, עכשיו לומדים.