—–

14 בפברואר, 1982. הגיוס. 

בלילה הראשון ישנתי בבקו"ם, באוהל מצחין, ולמחרת העלו אותי על אוטובוס, להתחיל את הטירונות בבה"ד 4, בקירבת שכם. טירונות של חיל מודיעין. 

אני יודע, שיחסית לטירונות קרבית, המאמץ הפיזי היה כנראה קל יותר ממה שרבים מחברי עברו. אבל היה לי קשה. קשה מאד. הייתי נער רגיש ומופנם,לא חברותי, לא אהבתי את הצבא ,לא התחברתי עם אף אחד שם, בבסיס האפור והמכוער הזה, וכל החוויה הצבאית היתה לי שנואה. שנואה מאד. ידעתי שאין לי ברירה. דימיתי בעיני נפשי שאני נידון למאסר, או לגלות, במחנה עבודה. והיה קר. קר כל כך. קר כמו שרק חורף של שנות השמונים בהרי שכם יכול להיות. היה קרוב לאפס כל הזמן. והדובון, כשהרשו לנו ללבוש אותו, לא הספיק. והנורא מכל היו כפות הרגליים. הנעליים הצבאיות, לא הגנו דיין מפני הקור המקפיא, ביחוד מפני שהיו רטובות כל הזמן מהגשם הבלתי פוסק. כפות רגלי היו קפואות, חסרות תחושה, ימים שלמים. חשקתי שיניים, ומלמלתי לעצמי שוב ושוב, כמו מנטרה : "אפשר לחיות. אפשר לחיות. זה לא נורא כל כך. אפשר לחיות".

ברחתי לתוך העולמות מהספרים שאהבתי כנער. ביחוד קשרתי את החוויה שאני עובר לדמותו של ווינסטון סמית', מ-1984 של ג'ורג' אורוול, הנאלץ לשוות לפניו את הארשת המזויפת של "אופטימיות שקטה" בפני שליטיו, חס וחלילה לא להראות חולשה או חוסר שביעות רצון או טרוניה. אני זוכר את עצמי חושב עליו בשניה שבו האוטובוס נכנס לבסיס, כשהביאו אותנו אליו ביום הראשון, ועיני קלטו את השלט שהתנוסס בשדרה הראשית של הבסיס : "שדרות הניצחון"…

הצד הקשה שבטירונות שלי, למרות הקור, לא היה הצד הגופני. עמדתי בזה. ההשפלה הנפשית היא שהיתה לי קשה. המכי"ם והרס"רים מייד התבייתו עלי, כמו בראדאר. הייתי מגנט לטירטור והשפלות.  את שמי הרשמי, אלעזר, הם שיבשו שוב ושוב לאליעזר, במסדרים הבלתי נגמרים. ואני, בעקשנות, תיקנתי אותם, כאוחז בשריד קטן של כבודי ועצמיותי : "המפקד, זה לא אליעזר. זה אלעזר. המפקד". הם עטו על זה. זה הפך להם לבדיחה אכזרית. מאותו רגע לא נתנו לי שניה מנוחה. ביחוד היה שם מפקד כיתה אחד, אורי, (אורי הנאצי, קראתי לו כמובן בלבי), ששאב כנראה הנאה סאדיסטית, או מצא פיצוי על רגשות הנחיתות שלו, בהתעללות בילד האשכנזי העדין והמופנם מסביון, עם השם הבלתי אפשרי, שעוד מעז לתקן אותו. החיילים האחרים בפלוגה זרמו עם זה בהנאה. השיא היה,כשגילו לילה אחד שיש לי מחברת ציורים שאני מחביא מתחת למזרון, שבה רשמתי מילים ורישומים.

ברחתי אל תוך הגולגולת שלי. נסגרתי. עברתי כל יום כאוטומאט. 

אבל היה דבר אחד שלא יכולתי להשלים איתו. כל השנה שקדמה לגיוס, השנה של השמינית בתיכון, היה משהו אחד, יחיד ומיוחד, שהיה לי כמו טקס דתי. שישי, שלוש בצהרים, יואב קוטנר הגיש במשך כל שנת 1981 את הסידרה שלו על הביטלס, "מסע הקסם המסתורי". אני חושב שאין מילים שאוכל להשתמש בהם, שיביעו כמה השעה הזו בשבוע היתה חשובה לי. זה היה רוחני, עמוק, חשוב. חסידים המקשיבים לדרשת האדמו"ר שלהם, לא ידעו דבקות והתעמקות וחרדת קודש כמו שאני ידעתי כשהקשבתי ליואב.בלעתי כל מילה בצמא. הקלטתי כל תכנית על טייפ הקסטות הנייד, חרד להפסיד מילה או צליל.

ובסוף השבוע הראשון שלי בטירונות, קוטנר עמד לשדר את פרק הסיום. הפרק האחרון. הפרק שבו הביטלס התפרקו. הסוף. חזק חזק ונתחזק.

ואני, עם שאר הפלוגה, התבשרנו שזו לא השבת שלנו. שאר החיילים בפלוגה אפילו שמחו, כי עדיף לא לצאת שבת ראשונה, כדאי יותר לדחות את זה קצת, זה מחלק את הטירונות יותר חצי חצי…אבל אני הייתי באבל. במצוקה ממש. 

איך, איך אפסיד את הפרק האחרון? לא היה לי לא טרנזיסטור, ולא שום אמצעי אחר לשמוע את השידור. השלמתי עם ההשפלה היומית מהמכי"ם, הקור, המחסור בשינה, הניכור, אבל עם זה לא יכולתי להשלים. ורק דרך אחת היתה פתוחה בפני. 

"המפקד, אני חושב שאני חולה, המפקד", הרמתי את ידי ואמרתי במסדר הבוקר. 

"אליעזר בן–עזר…", אורי סינן ברשעות, "תתיצב במרפאה, רוץ, יא חננה, נראה אם הם יתנו לך גימלים, אפ!"

התייצבתי במרפאה. ידעתי שאני לא חולה. היה שם כבר תור. 

"שב פה, תשים מדחום, נראה מה יש לך " אמר החובש המשועמם והטרוד, והושיב אותי עם המדחום הצבאי המיושן, זה עם גולת הכספית, ישבתי שם על כסא המתכת, אחד מעשרה או עשרים חיילים במרפאה. הצלחתי למצוא כסא בדיוק היכן שתיכננתי. לייד מנורת הקריאה המחוברת את הקיר. אף אחד לא שם לב אלי. ידעתי שיש לי בדיוק שתיים או שלוש דקות עד שהחובש יחזור להסתכל על המדחום שבפי. הוצאתי את המדחום מהפה, וקרבתי אותו לנורה הדולקת. הטמפרטורה זינקה לארבעים וחמש.זה היה הרבה יותר מדי… בלב פועם החזרתי את המדחום לפה, והתפללתי שזה יצליח. שזה ירד טיפה, למספר שיראה אמין, אבל יזכה אותי בגימלים. 

"תביא, נראה מה יש לך" ציווה החובש כשחזר אחרי דקות ספורות.

הוצאתי את המדחום מהפה, והושטתי לו. המדחום הראה  ארבעים פסיק שש. 

"עוד אחד" הפטיר החובש, בלי להתרגש בכלל. "לך לחדר חולים, אתה שוכב במיטה הזו השבת".

זה לא היה בדיוק מה שתכננתי. רציתי לצאת…התחלתי לשאול שאלות את שאר שוכני המרפאה, והתברר לי פרט אחד שבו נאחזתי: במרפאה, בשישי-שבת, אין מסדרים. לא מקריאים שמות. לא מעמידים בשלשות. רופא יבוא רק בערב. יעזבו אותי לנפשי, קיומי לא יהיה תחת זכוכית מגדלת או ביקורת, לשמונה או תשע השעות הקרובות. רק שכב במיטה הזו, ואל תציק. זה כל מה שהחובש רצה.

הלכתי לטלפון הציבורי. טילפנתי לאבא. "אני חולה, אני במרפאה הזו. אף אחד לא יקרא לי או יצטרך אותי, עד הערב. בוא, בבקשה, קח אותי הביתה. רק לכמה שעות."

"אתה בטוח? מותר לך? לא תסתבך? "

"בוא. קח אותי. זה בסדר".

עד היום אני לא מאמין שהוא עשה זאת. הוא נסע מסביון, לשכם, הגיע לשער הבסיס, שם חיכיתי לו באיזור של המבקרים, במגרש החניה, ואמרתי לו "סע". הוא התניע, והחל ליסוע. לא שמו לב שברחתי. הוא הביא אותי הביתה, לאכול אוכל של אמא, להפשיר, ללבוש בגדים חמים ורכים, בגדים שלי. 

ואחרי האוכל, נכנסתי למיטה, מתחת לשמיכה שלי, עם הרדיו, ושמעתי את הפרק האחרון של "מסע הקסם המסתורי". והייתי מאושר, והייתי אני.

וכשנגמר השידור,אמרתי להורים: "תנו לי לישון שעה, ואז ניסע חזרה". וכך היה. בפעם השניה באותו יום, נסע אבא שלי מסביון לשכם, הביא אותי לבסיס, חיבק אותי, ויצא לדרך חזרה. כבר היה חשוך. 

אף אחד לא שם לב כשנכנסתי חזרה לבסיס. במרפאה הרופא בדיוק החל את הסיבוב שלו בין המיטות. "תמדוד חום שוב" הוא אמר. לא היה לי חום. "בטח סתם טעות, אתה בריא, תחזור לפלוגה שלך". 

חזרתי לצריף המוארך, למיטה הצבאית. כמו ווינסטון סמית'. ידעתי שאסור לפני להסגיר את רגשותי. הייתי אמור להעלות ארשת מאוכזבת ועניינית, של חייל שנמצא כשיר והוחזר לפלוגתו. אני חושב, שבמיטב יכולתי, הצלחתי להסתיר את האושר.