מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם. זה שמו המקורי של הספר.

ביום לפני גיוסי, קיבלתי מזוג חברים קרובים את אחד הספרים שילווה אותי באהבה מאז ועד היום. מסעי גוליבר, מאת ג'ונתן סוויפט.

הספר הקטן הזה הולך איתי לכל מקום, דרך שלושה עשורים. לבנון. מוצב החרמון הקפוא. תל-אביב השנקינאית של שנות ה80. ארה"ב. פלורידה. והוא לבטח ילווה אותי במסעותי העתידיים, המסעירים.

מסעי גוליבר, הוא כנראה אחד הספרים הכי פחות מובנים, ומקוטלגים-לא-נכון שיש. רואים בו ספר ילדים חביב. והוא כל כך ההיפך מזה. הוא ספר סאטירי, חריף, חד, לעיתים עוצר נשימה בחוסר הרחמים שבו הוא מציג את האדם, על כל פניו: הגופני, האינטלקטואלי, והמוסרי.

מתוך ארבעת חלקיו, המוכר ביותר, וזה שנתן לו את התדמית ה"קלילה" והילדותית, הוא המסע לארץ ליליפוט. אבל בעיני, הספר השלם, ובעיקר החלק הרביעי, המיזאנטרופי, המביא את גוליבר אל סף השיגעון ושנאת המין האנושי, הוא היהלום האמיתי. טי. אס. אליוט הכריז על "מסעי גוליבר" כעל "אחד הניצחונות המזהירים שנחלה רוח האדם מעולם".

אני אוהב את התרגום הארכאי של מ. מבש"ן. הוא נראה לי מתאים לאנגלית בת המאה ה18 של המקור. ובמיוחד אני אוהב את האיורים, התחריטים, שהוכללו במהדורה הזו. זהו למעשה התרוץ העיקרי לפוסט הזה. הנה שתי דוגמאות נהדרות, הכוללות גם דוגמאות מלשון התרגום המיושנת והמקסימה.

************************************