המלחין ההונגרי בלה בארטוק ידוע במורכבות יצירותיו, לפעמים עד כדי מעמסה ואתגר אמיתי לשומע. הוא בהחלט לא היה להוט לייצר נעימות קלילות וקליטות.
אבל מכל יצירותיו, קרוב ללבי אוסף היצירות הקצרות שכתב שנקרא בפשטות ״לילדים״. הקטעים הקצרצרים הללו, הפשוטים, נכתבו כביכול כתרגילים לתלמידי פסנתר צעירים. אבל הם כל כך הרבה יותר מזה.
בעיני הם דוגמה לכמה רגש, עוצמה, עומק, אפשר להכניס ליצירה בת דקה, שעל פני השטח היא פשוטה כשיר ילדים, אבל מילימטר מתחת לפני השטח יש תהום שאינה ילדותית כלל.ֿ
ישבתי, ניגנתי והקלטתי את אחת מהיצירות הקצרות הללו, שאני זוכר בעל פה, שבאנגלית נקרא ״I lost my pair".
אני לא יודע הונגרית, ולכן קשה להחליט אם הכוונה לאגס, או לזוג של משהו (זוג כפפות? זוג ערדליים?)
אבל מה זה חשוב. יש שם ילד. והוא איבד משהו. והוא עצוב. והוא אולי מפחד שיכעסו עליו. והוא כל כך מזכיר לי אותי.
כשאני שומע את היצירות הללו לילדים, אלו לא ילדים של דיסני. זו לא ילדות צוהלת וחד מימדית וטבולה בסוכריות ודמויות מצוירות ומושגים כמו ״העצמה״ וזכויות הילד״.
זו ילדות ארופאית, של תחילת המאה שעברה, עם שמיים אפורים ומוסר נוקשה אוסטרו-הונגארי, והמון המון ״אסור״ ו״אוי ואבוי״, ואולי גם קצת דמעות, ועם זו זו ילדות שיש בה שמחה וחדוות גילוי ותמימות. אני חושב שלא היה קל ותמיד צוהל ונהדר להיות אז ילד.
והנה הקטע עצמו.
—–