יפו היתה מלאה מהומת נמל, אניות, תגרנים, ערב רב של עמים ושפות. המשפחה ירדה מהאניה, ופנו ללון באכסניה שהוכנה להם ביפו, ותיכננו ליסוע למחרת בכירכרה לירושלים, יעדם.

עוד לפני עלות השחר, מתעורר יהודה חסר המנוח. בשבילו, זו תחילת ההרפתקה הגדולה שחלם עליה כל כך הרבה שנים. הוא מהרהר לעצמו: ״הימים ימי השבועות, הימים שבהם בימי קדם היו מעלים ביכורים לירושלים, כמסופר בתנ״ך״ (את סיפורי התנך לימד אותו בן דודו, יהושוע, בשדות שבכפר בהונגריה). והוא מחליט, בפזיזות של בן 18, לעלות ברגל לירושלים.

מבלי להעיר את בני המשפחה, הוא משאיר להם פתק ״שלא ידאגו״, ויוצא בחושך בדרך מיפו לירושלים. אתמול ירד מן האניה. אינו דובר את שפת המקום, אין לו מפה, אין לו מורה דרך, לא לקח איתו צידה או מים, רק חוש כיוון כללי האומר לו שירושלים נמצאת בהרים מזרחה ליפו. הוא עובר בדרך את מקווה ישראל, משם דרך העיר רמלה, שם הוא מוצא מים לרוות את צמאונו, ומשם לבאב אל וואד, מתחיל לעלות במדרונות הרי יהודה. השמש כבר קופחת במלוא השמים. ההרים סלעיים, יבשים, צחיחים, שונים לחלוטין מנוף ילדותו בהונגריה.

בדרך הוא פוגש אדם, הלבוש כבדואי, והנדמה לו בתחילה כשודד, והוא מתכונן לקרב. אבל מסתבר שזהו יהודי דובר אידיש, מירושלים, הסובב בכפרים לפרנסתו. הסוחר נותן לו כמה משמשים, המזון הראשון הבא אל בטנו מאז הבוקר, והוא ממשיך בדרכו.

עם שקיעת החמה הוא מגיע אל שערי ירושלים. אבל הוא אינו פונה לחפש את משפחתו או את קרוביו. הוא שואל ומוצא את דרכו ישר לכותל המערבי, ומוצא אותו בלב בתים מטים ליפול, זוהמה וערב רב של פושטי יד. הוא פורץ בבכי. בכי של אכזבה ותדהמה.

רק אז הוא פונה למצוא את משפחתו, שכבר הגיעו מיפו על גבי שיירת פרדות וחמורים, ומי יודע כמה דאגו לו ומה חשבו עלה בגורלו.

יהודה ראב שהה בירושלים בקרב החרדים יוצאי הונגריה שנתיים ימים. ואז, בשנת 1878, הצטרף עם אביו לקבוצת מיסדי המושבה הראשונה, פתח תקווה. בחנוכה תרל״ח חרש את התלם הראשון באדמתה.

חג שמח!