לפני שלוש שנים, כמה שבועות לפני חנוכה 2013, פנה אלי דויד פרץ בהצעה לתרום שיר לפרויקט ״יודעים אתם לכבוד מה״, אוסף שירי חנוכה בביצועים עכשוויים. במהלך בחיפוש אחר שיר מעניין, ולא שגרתי, נתקלתי בטקסט של משורר שאת שמו הכרתי רק במעומעם: יעקב שטיינברג. .

הקלטתי את השיר שלו ״חנוכה״ לפרויקט, ואז התחלתי לחפש עוד. התחלתי לחפש ולקרוא כל מה שיכולתי על המשורר. מצאתי עוד שיר נפלא שלו, בשם ״הרבה חידות יש בחיים״. וזו הייתה ממש תגלית. כמו לחשוף מטמון, בערימת ניירות או ספרים ישנים שמישהו זרק וזנח. חיפשתי עוד ושמתי לב,  שבכל מקום שהוזכר שמו, הוא הוכלל עם קבוצת  הקרויה ״משוררי התחייה העברית״.

הנה השיר של שטיינברג, שנכתב ב1907:

הַרְבֵּה חִידוֹת יֵשׁ בַּחַיִּים,

יֵשׁ גַּם תְּשׁוּבוֹת תִּילֵי-תִּלִים;

לַחֲכָמִים יֵשׁ פִּתְּרוֹנִים

חֵפֶץ חַיִּים יֵשׁ לִכְּסִילִים.

פַּעַם אַחַת שָׂח לִי חָכַם:

תֹּכֶן אַחֵד לַהֲוָיָה,

רַק הַצּוּרוֹת– וְלֹא גָּמַר:

לְפָנֵינוּ עָבְרָה לְוָיָה.

הָעֲגָלָה אַט הִתְנַהֲלָה

וְתֵעָלֵם. אוֹרְחִי אָמַר:

תֹּכֶן אֶחָד גַּם לַחַיִּים,

גַּם לַמָּוֶת– וְלֹא גָּמַר.

לְפָנֵינוּ עָבְרָה נַעֲרָה

כְלִילַת חֵן, וְנָקָם לִרְאוֹת;

אַךְ הַנַּעֲרָה בֵּרְכָה א וֹ תִ י

בְּעֵינֶיהָ הַמַּזְהִירוֹת.

בואו נהיה כנים. כשמישהו שומע ביטוי כמו ״משוררי התחייה העברית״, זה מזכיר לרובנו (גם לי), שעורי ספרות משמימים בתיכון, משהו ישן ועבש ומלא ״אהבת ציון״ דביקה ופוגרומים ובתי מדרש ועיירות גלותיות. גם אני, אודה ולא אבוש, לא ידעתי הרבה על המשוררים הללו מלבד כמה זיכרונות על  שיר או שנים של ביאליק וטשרניחובסקי מבית הספר, שנכפו עלינו. אז עוד האמינו בשינון שירים בעל פה.

וכמה החמצתי!  התחלתי כאחוז בולמוס לקרוא כל מה שיכולתי על המשוררים מהדור ההוא. כדי לשים אותם בפרספקטיבה היסטורית,הם ממוקמים ומוגדרים ככאלו ש״פרצו״ והתפרסמו בין סוף המאה ה19 לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הם הדור שקדם לאלתרמן, שלונסקי, רחל ואלכסנדר פן.

כמובן ששני השמות המפורסמים ביותר בחבורה הם ביאליק וטשרניחובסקי. השניים הללו גם הולחנו רבות בזמר העברי. אבל לצידם, גיליתי שמות שעד היום היו מוכרים לי לכל היותר כשמות רחובות,  כמו דוד פרישמן. כמה פעמים חרשתי ברגל ובאוטובוס את הרחוב  בתל אביב הנושא את שמו?, מאות. אולי יותר. מה ידעתי עליו? אפס. ואז התגלה לי שהוא משורר נפלא. ושיש לו שירים אישיים ברובם, מפתיעים ולא עבשים כלל, מלאי עצב וציניות ותוגה וספקות- שדיברו ישירות ללבי. בעברית נהדרת.

הנה מילות שירו ״עלטה״, שנכתב בוורשה, ב1910.

לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ חַיָּי.

וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה  –

הָיָה מַאֲוַיָּי.

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד  –  וְרַק לִרְגָעִים

יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.

אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת

אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר.

אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב?

הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית?

לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל

אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.

לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי!

אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים

עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים,

וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים,

וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה

וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם.

אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,

וְחַיַּי אַיָּם?

או משורר נוסף ששיריו וסיפור חייו הכו אותי בתדהמה: אפרים א. ליסיצקי. עד אותו רגע, שבו גיליתי את קיומו, לא ידעתי שקיים היה משורר אמריקאי – שכתב רק עברית, בלי שיתגורר בארץ ישראל מעולם. הוא כתב בתחילת המאה, על ערבות אמריקה, על אינדיאנים, על מסעות בישימון, על עבדים שחורים.והכל בעברית.

וגיליתי גם את זלמן שנאור. שוב, הבה נהיה כנים: היתכן שם יותר גלותי, סבאי, יידישאי, מ״זלמן שנאור״? כל כך קל לטעות, ולפספס משורר חד כתער, עם ביקורת חברתית נוקבת, מלא יצריות ותזזית.

ולאט לאט התגבש הרעיון ליצור אלבום שלם משיריהם. אחת ההחלטות הראשונות הייתה ששיריהם יוקראו. לא יושרו. משום מה הרגשתי, שכך אני שומע את קולם האישי באופן ברור וישיר יותר, דרך קולי שלי. לכל שיר הלחנתי מוזיקה, המלווה אותו, מאיירת ומאירה בו את מה שנראה לי חשוב. וכך החל האלבום לרקום עור וגידים.

והנה הוא לפניכם. שנים -עשר שירים, של משוררים בני מאה שנה ויותר, הכותבים עברית, וכאילו מדברים אלי ישירות, דוברים בשפתי, כאילו היו כאן. משוררים של אמת אנושית שמעבר לזמן ולגאוגרפיה.

מה שהתגלה לי,במהלך החיפוש אחרי עוד ועוד שירים של המשוררים הללו, הוא שהמכנה המשותף הגדול ביותר לכולם הוא, שמרבית חייהם, או השנים המשמעותיות ביצירתם, התרחשו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. חלקם עלו רק בזקנתם (כמו ביאליק), חלקם שהו זמן קצר מאד בפלשתינה, וחזרו לגולה. למשל, נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון הלאומי, חי בארץ ישראל פחות משש שנים, שנא כמעט כל מה שראה, בייחוד את הממסד של מושבות הברון, ועזב במרירות לניו-יורק לשארית חייו הקצרים. חלקם חיו, נשמו וכתבו עברית כל חייהם- ולא קבעו מושבם בארץ ישראל לעולם, כמו קצנלבוגן, או ליסיצקי.

הרעיון הזה, של יצירה עברית, חיה ובועטת ונרגשת ונושמת, המתרחשת גם בישראל אבל לא פחות מכך בעולם הרחב, בלי מגבלות של גבולות גאוגרפיים, עברית כתרבות אוניברסלית, הצית אותי וקסם לי. כמי שמתמודד תמידית עם זהותי הכפולה והחצויה, כישראלי ואמריקאי, כאזרח כפול במובן הנפשי, כמי שגדל בישראל אבל חי ויצר מחצית חייו מחוצה לה, המשוררים הללו נתנו לי תבנית, ודוגמה, ונחמה.

את האלבום כולו הקלטתי בעצמי, ניגנתי  (או תיכנתי) את כל הכלים בעצמי, מלבד שיר אחד: השיר יֵשׁ עַם וְלוֹ מוֹלָדוֹת״, של שנאור. הרגשתי שדווקא בשיר הזה, אני רוצה משהו אחר, קצת קליזמרי, בסולם קצת אחר. למוזיקאים בינינו, לסולם של השיר ניתן הכינוי ״סולם ״מי שברך״, והוא מצוי במוזיקה יהודית מזרח אירופאית, וגם במוזיקה מזרח תיכונית. פניתי לידידי הטוב יהודה אשש לקח את המלודיה הבסיסית ששלחתי לו, והפליא והדהים אותי עם עיבוד לעוד וסאז וכלי הקשה, שישב על מילות השיר כמו כפפה. הוא הרים את השיר לגבהים שאני לא צפיתי כלל.

הטקסט היחיד שנכתב במקורו כפרוזה ולא כשיר, הוא ״עַצֶבֶת הַחַיִּים״ של יעקב שלום קצנלבוגן. את קצנלבוגן הכיר לי ידידי היקר הוותיק עמי לוי, שאף יעץ לי במהלך יצירת האלבום עצות מועילות רבות, ואני מוקיר לו תודה עצומה.

את כל המוזיקה לאלבום הלחנתי, מלבד שיר אחד: ״עלטה״ של פרישמן. הצמדתי לו עיבוד משלי ליצירה שתמיד אהבתי, ״שיר ללא מילים מספר 1״ מאת פליקס מנדלסון (עוד נפש חצויה…) וכן, ברורה לי לגמרי האירוניה שבהצמדת מילים—לשיר לא מילים. וזה הרגיש לי מתאים.

למתעניינים בטכניקת ההקלטה עצמה, בכל השירים התחלתי את ההפקה בהקלטת הקריאה, ״עירומה״ בלי מוזיקה. ואז, אחרי הקשבה לטון ולמוזיקה הפנימית שבכל טקסט, התחלתי לשזור סביב הקול את הכלים והמקצב והמוזיקה. שילבתי כלים אמיתיים בכלים דגומים,בעיקר  של חברת נייטיב אינסטרומנטס,ושל ביג פיש אודיו. את מלאכת ההרכבה והמיקס ביצעתי בתוכנת פרו-טולס, שבה אני משתמש כבר כ 25 שנה.

את האלבום ניתן לשמוע בשלמותו פה:

https://raziben-ezzer.bandcamp.com/album/–8

ובאותו אתר ניתן גם לרכוש אותו להורדה, בפורמט דיגיטלי כולל גרפיקה וחוברת עם מילות כל השירים. לפחות כרגע, לא מודפסים עותקים פיזיים של האלבום.

המשוררים שהלחנתי עברו מן העולם מזמן. אבל שירתם לוחשת לי בקול חזק וברור: אתה עברי. זו שפתך. החותמות על הדרכון שלך הן רק דיו. השירה העברית גדולה יותר מגבולות ומפות.

רזי בן עזר, פלורידה 2016

עיבוד שלי לקטע לפסנתר של המלחין ההונגרי בלה בארטוק, מתוד מכלול יצירות שלו שנקרא "מיקרוקוסמוס". בארטוק ביסס את האוסף על שירי עם הונגריים ובלקניים, אבל עשה מהם סלט רציני של מקצבים, הרמוניות, דיסהרמוניות, וטקסטורות. הקטע הזה, הוא מספר 152 באוסף, והוא במקצב של תשע שמיניות. תודה לאל שיש מחשב ופרוטולס, אחרת בחיים לא הייתי מצליח לבצע את זה. כמעט שבוע של עריכה של כמעט תו–תו זה לקח לי.

רזי בן-עזר/ענווהאהבהחמלהחוצפה/שיר 5: אטיוד של בארטוק

מה שניסיתי, הוא לקחת את ה"קוים" המלודיים שבארטוק כתב לפסנתר סולו, ולעבד את זה לכאילו הרכב מודרני, של פסנתר חשמלי, ובס, ותופים, ואורגן.

כשזה היה גמור, הקשבתי לזה, ופתאום זה נורא הזכיר לי רוק מתקדם, אפילו רוק מתקדם ישראלי, כמו דברים שעשו יוני רכטר ואבנר קנר בשנות השבעים. וחשבתי שגיליתי את אמריקה….עד שגיליתי את קטע הראיון הזה ברשת עם יוני רכטר,

 http://www.mitkadem.co.il/files/artists/yonirechter/

שבו הוא מספר כמה הוא, דרך אבנר קנר, הושפע מבארטוק, ומציין במיוחד את היצירה מיקרוקוסמוס.