הכל קשור: הבלוג של רזי בן-עזר

היום, החמישה עשר בחודשו של אל המלחמה, מארס, שנת 44 לפני הספירה, באכסדרה בסמוך לבניין הסנאט בעיר רומא, כלומר היום לפני 2056שנים, קראו אליהם במירמה קבוצת אצילים רומאים את יוליוס קיסר, בתואנה שעליו לקרוא ולאשר עתירה מהסנאט. בעודו קורא את העתירה, שלפו את פגיונותיהם, ודקרו אותו למוות. ראשי הקשר היו קאסיוס, וברוטוס. עד היום חלוקות הדעות שמא מילותיו האחרונות של יוליוס היו "הגם אתה, ברוטוס?” או "הגם אתה ,בן?” (שמועות שסרבו למות אלפיים שנה טוענות שברוטוס היה בנו הבלתי חוקי של יוליוס).  יוליוס קיסר דימם למוות מול פיסלו של יריבו-שותפו המת, פומפאוס הגדול.

ומדוע אני כותב את זה? כי אני מאד מאד אוהב וקשור להסטוריה רומאית. מת על זה. זה התחיל בקריאת ספרים (“אוצר המדע לבני הנעורים-ההיסטוריה של יוון ורומא"), אבל את החיידק האמיתי קיבלתי כמובן עם הסידרה האלמותית "אני קלודיוס", ואחריה כמובן הספרים של רוברט גרייבס. אני חושב שמאז 1977, קראתי את "אני קלודיוס" ו"קלודיוס האל" לפחות פעמיים בשנה. כל שנה. תעשו חשבון.

אבל זה לא רק החיידק הפרטי שלי. מעניין לחשוב, איך דווקא הרצח הפוליטי הזה, בן 2056 השנים, אינו נשכח, עדיין נלמד, עדיין משמש כמשל ודוגמא ואלגוריה ונושא לויכוחים. דווקא הרצח הזה. והלא לפניו ואחריו היו רציחות פוליטיות של מנהיגים לאלפים, בכל העמים, בכל התרבויות.

אולי כי, יש כאן תרכובת של דמות סופר-ססגונית, יוליוס קיסר, שהיה נאור ואכזר, משכיל וצמא דם, מצביא מבריק ואיש שטוף זימה (שהתאווה אל נשים וגברים כאחד), ומסופר שסוסו היה מין מפלצת שהיו לו בהונות כשל אדם במקום פרסות.

ואולי כי עצם הרעיון, שאיש כזה ,שהצליח להשליט את עצמו בפעם הראשונה כשליט יחיד על רומא, שהיוותה את רובו של העולם הידוע (למערב), שסופרמן כזה יכול להיקטל לא בכשפים ולא בצבאות של מליונים, אלה על ידי קבוצה קטנה של עמיתיו הקרובים, חמושים בסכינים בלבד, שלח כזה גל של תדהמה ברחבי האימפריה, שהדיו לא נמוגו עד היום.

ואולי כי יש כאן איזו שלמות דראמטית מהסוג שניתן למצוא רק בסיפורי המיתולוגיה היוונית: ההיבריס ,הגאווה, הביטחון בכוחו האנושי, ההישגים העצומים (והיו לו, ענקיים, גם צבאיים אבל גם תרבותיים, מנהליים, כלכליים), המשתווים בגודלם רק לגודל העיוורון: רוצחיו היו הקרובים אליו, אלו שהסתובבו עמו "מתחת לאף".

נראה לי שכבני אדם, אנחנו פשוט מתים על סיפורים כאלו ולא יודעים שובעה מהם: סיפורים שמאחדים בתוכם את התרכובת הבלתי אפשרית של גדולת האדם- בהשיגיו הקולוסאליים– ובטעויותיו והשבריריות הבלתי תאמן של גופו וגורלו. אפילו ליוליוס קיסר היו רק חמישה -שישה ליטר דם, כמו כל אחד מאיתנו.