"הרחק מכל המון"

——

 

"הרחק מכל המון"

קטע מוקלט חדש

חליל: אורית בן-עזר. נגינה בכל שאר הכלים, הלחנה והקלטה: רזי בן-עזר.

 


על האדם, פוסט מוקרא

על  האדם, מתוך הפואמה של אלכסנדר פופ, פוסט מוקרא

 

 

 

 

 

 

 

הישמר מאידי מארס

http://emsworth.files.wordpress.com/2008/08/julius_caesar_statue.jpg

 

היום, החמישה עשר בחודשו של אל המלחמה, מארס, שנת 44 לפני הספירה, באכסדרה בסמוך לבניין הסנאט בעיר רומא, כלומר היום לפני 2056שנים, קראו אליהם במירמה קבוצת אצילים רומאים את יוליוס קיסר, בתואנה שעליו לקרוא ולאשר עתירה מהסנאט. בעודו קורא את העתירה, שלפו את פגיונותיהם, ודקרו אותו למוות. ראשי הקשר היו קאסיוס, וברוטוס. עד היום חלוקות הדעות שמא מילותיו האחרונות של יוליוס היו "הגם אתה, ברוטוס?” או "הגם אתה ,בן?” (שמועות שסרבו למות אלפיים שנה טוענות שברוטוס היה בנו הבלתי חוקי של יוליוס).  יוליוס קיסר דימם למוות מול פיסלו של יריבו-שותפו המת, פומפאוס הגדול.

 

ומדוע אני כותב את זה? כי אני מאד מאד אוהב וקשור להסטוריה רומאית. מת על זה. זה התחיל בקריאת ספרים (“אוצר המדע לבני הנעורים-ההיסטוריה של יוון ורומא"), אבל את החיידק האמיתי קיבלתי כמובן עם הסידרה האלמותית "אני קלודיוס", ואחריה כמובן הספרים של רוברט גרייבס. אני חושב שמאז 1977, קראתי את "אני קלודיוס" ו"קלודיוס האל" לפחות פעמיים בשנה. כל שנה. תעשו חשבון.

אבל זה לא רק החיידק הפרטי שלי. מעניין לחשוב, איך דווקא הרצח הפוליטי הזה, בן 2056 השנים, אינו נשכח, עדיין נלמד, עדיין משמש כמשל ודוגמא ואלגוריה ונושא לויכוחים. דווקא הרצח הזה. והלא לפניו ואחריו היו רציחות פוליטיות של מנהיגים לאלפים, בכל העמים, בכל התרבויות.

אולי כי, יש כאן תרכובת של דמות סופר-ססגונית, יוליוס קיסר, שהיה נאור ואכזר, משכיל וצמא דם, מצביא מבריק ואיש שטוף זימה (שהתאווה אל נשים וגברים כאחד), ומסופר שסוסו היה מין מפלצת שהיו לו בהונות כשל אדם במקום פרסות.

ואולי כי עצם הרעיון, שאיש כזה ,שהצליח להשליט את עצמו בפעם הראשונה כשליט יחיד על רומא, שהיוותה את רובו של העולם הידוע (למערב), שסופרמן כזה יכול להיקטל לא בכשפים ולא בצבאות של מליונים, אלה על ידי קבוצה קטנה של עמיתיו הקרובים, חמושים בסכינים בלבד, שלח כזה גל של תדהמה ברחבי האימפריה, שהדיו לא נמוגו עד היום.

ואולי כי יש כאן איזו שלמות דראמטית מהסוג שניתן למצוא רק בסיפורי המיתולוגיה היוונית: ההיבריס ,הגאווה, הביטחון בכוחו האנושי, ההישגים העצומים (והיו לו, ענקיים, גם צבאיים אבל גם תרבותיים, מנהליים, כלכליים), המשתווים בגודלם רק לגודל העיוורון: רוצחיו היו הקרובים אליו, אלו שהסתובבו עמו "מתחת לאף".

נראה לי שכבני אדם, אנחנו פשוט מתים על סיפורים כאלו ולא יודעים שובעה מהם: סיפורים שמאחדים בתוכם את התרכובת הבלתי אפשרית של גדולת האדם- בהשיגיו הקולוסאלייםובטעויותיו והשבריריות הבלתי תאמן של גופו וגורלו. אפילו ליוליוס קיסר היו רק חמישה -שישה ליטר דם, כמו כל אחד מאיתנו.

יעלה ויבוא

——-

הגירסה שלי.

נגינה, שירה, הקלטה ומיקס נעשו על ידי.

——

בשנת 1973 הייתי בן עשר. ישבתי עם כל המשפחה מול הטלויזיה במוצאי יום העצמאות, וצפינו בפסטיבל הזמר. כל המדינה צפתה.

ישראל של מאי 1973, רק חודשים בודדים לפני מלחמת יום כיפור,חגגה 25 שנים לקיומה, היתה מדינה באופוריה לאומית, שיכרון כוח, פטריוטיות, ובעיקר ביטחון בלתי מעורער בעליונות הישראליות, בהיותנו צודקים ויפים ובלתי מנוצחים, ושכך יהיה לעולם. לא פלא שבמקום הראשון זכתה עדנה לב, שהיתה בשיא פופלריותה, עם "את ואני נולדנו בתש"ח".
אבל אני, כילד, התרשמתי והתרגשתי יותר משני שירים אחרים, שלא זכו. הראשון היה "ליל חניה", שהלחין יאיר רוזנבלום למילותיו של אלתרמן ושרו חנן יובל,ירדנה ארזי, ואפרים שמיר האלמוני.

והשיר השני, "יעלה ויבוא". לבמה עלה בחור צעיר, עם שיער הרבה יותר ארוך מהמקובל ("ביטניק", העיר אבא שלי), הוא שר אחרת, זז אחרת, השיר נשמע אחרת. גידי גוב.

גידי גוב כמה חדשים לפני כוורת, אלמוני, צעיר, יוצא להקת הנח"ל.

אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ורק כשגדלתי הבנתי שבני נגרי הביא בלחן שלו הרבה השפעות אמריקאיות, של סול וגוספל, השיר עצמו היה מהיר וקצבי, והוא שבה את לבי. אמנם את המילים  (של יורם טהר לב) בקושי הבנתי, בעיקר בגלל הטמפו המטורף שבו בוצע השיר, (וגם הוקלט כך בגירסת האולפן).

כשהחלטתי להקליט לשיר גירסה משלי, זה היה השינוי העיקרי: האטתי אותו כדי שאפשר יהיה לשמוע את המילים. אני אוהב את המילים מאד, גם בהן בדיעבד יש ניחוח של מדינת ישראל שהיתה אז ונעלמה: שיר המדבר על ארבע דמויות תנכיות, בלי להזכיר את שמה של אף אחת מהן, בלי להט דתי, אלא בצורה שישראל החילונית התיחסה אז אל התנך: כאל סיפורי גבורה לאומיים מכוננים. כל ילד אז ידע בדיוק, מיהו זה שנפל בגלבוע על חרבו, ומי הנביא שרכב אש לו בכרמל.
יעלה ויבוא
מילים: יורם טהרלב
לחן: בני נגרי

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
יעלה על הר נבו
זה האיש אשר יראנה
ואליה לא יבוא
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
על גלבוע כגיבור
יעלה נורא המלך
והחרב בלבבו
יעלה ויבוא.

ואני רואה אותם
בחיי ובמותם
הם עולים איתי בדרך
מן העמק אל ההר
וקולם כהד
יקרא לי מגבוה:
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
יעלה אל הר תבור
הברק אשר הגיח
והאש בעקבו
יעלה ויבוא.

יעלה ויבוא יעלה ויבוא
לכרמל בנתיבו
הנביא שרכב אש לו
בשמים רכובו
יעלה ויבוא.

 

 

Four and Twenty, גירסת כיסוי

 

גירסה שלי לשיר של סטיבן סטילס, מקרוסבי סטילס נאש ויאנג. אחד השירים שגדלתי עליהם, מהאלבום דז'ה וו.

 

והנה גירסת המקור:

 

 

 

—–