אמריקה, אי שם בשנות התשעים.
אני עובד באולפן עם המתופף והמפיק ג ' רי מארוטה . או קיי , למי שלא יודע , האיש הזה הוא מהמתופפים והמפיקים החשובים בעולם , בעשרים השנים האחרונות . רשימת האמנים והאלבומים שהוא עבד עליהם היא לא תאומן ( פול מקארטני , פיטר גבריאל , ג ' ואן ארמטריידינג , וזה רק מתחיל לגרד את תחילת הרשימה ). למותר לציין שאני משתין במכנסיים מרוב פחד , ומשתדל לשמור על COOL. סאונד התופים שלו משמש כדוגמא בבתי ספר לטכנאי אולפן בכל העולם , ועכשיו אני צריך לבחור איזה מיקרופון לשים לו על ה SNARE…
מארוטה דווקא מתגלה כאיש שיחה חביב. מודע מאד לחשיבות עצמו, אגו בגודל נכבד למדי, אבל עם רזומה כזה קשה להאשים אותו. באותו יום, מכל הדברים שבעולם, הוא מפיק זמרת קאנטרי, הסשן זורם בנעימות וללא בעיות, והשיחה קולחת מאחורי הקונסולה על ענייני מוזיקה וסאונד.
(הערת ביניים: גם מי שמתעב קאנטרי חייב להודות, שנגני האולפן של הסיגנון הזה הם פשוט שיא המקצועיות האולטימטיבי. הם לומדים שיר תוך שניות, ומנגנים אותו בטייק אחד כאילו ינקו אותו עם חלב אימם. כטכנאי, זה פשוט תענוג לעבוד איתם. והם גם אנשים נורא חביבים)
וחזרה לסיפור.
תוך כדי השיחה, ג'רי מעיר: " אני שומע שמץ של מבטא זר. מאיפה אתה במקור?"
"ישראל" אני עונה.
" באמת ?" אורו פניו , " אתה יודע , לפני שנים , כשגרתי בניו – יורק , הייתה לי ידידה טובה . היא היתה מישראל . היא כל הזמן היתה אומרת לי שפעם , כשהייתה בישראל היא הייתה כוכבת גדולה . תמיד הייתי מקנטר אותה ואומר לה שתעבוד על מישהו אחר . לא ידענו אם להאמין לה או אם זו בדיחה , ובצחוק היינו קוראים לה ' הכוכבת מארץ הקודש '…"
"איך קראו לה?" שאלתי
"ג'וזי. ג'וזי כץ. מישהו בישראל שמע עליה?"
הלסת שלי צנחה לרצפה. אחרי שהתאוששתי, רצתי לחדר הסמוך, הבאתי את התיק שלי, ובלי אומר ודברים הוצאתי ממנו את הדיסק של "החלונות הגבוהים", והושטתי לו.
"אתה צוחק עלי! לא יאומן! וכל השנים האלו סתם חשבתי שהיא ממציאה…תגיד, האלבום הזה באמת היה גדול בישראל?"
ניסיתי להסביר לו איזו קלאסיקה מיתולוגיתזה נחשב בישראל. ניסיתי להביא מקבילות מהמוזיקה העולמית. "בשביל הפופ הישראלי, זה כמו סימון וגרפונקל. כמו באדי הולי. כמו הביטלס. הם נחשבים בעיני כולם לאבות המייסדים של הפופ הישראלי. אין חובב מוזיקה ישראלית שמכבד את עצמו שאין לו את האלבום הזה" ניסיתי להסביר לו.
הוא האזין להרצאה הנרגשת שלי קצת מחויך, וביקש: "אני יכול ללוות ממך את הדיסק? הייתי רוצה לשמוע". נתתי לו גם את הדיסק מהתכנית "לול" (משום שיש שם את "מה איתי", שהוא בעיני גו'זי כץ בשיאה).
למחרת, הוא הושיט לי חזרה את הדיסקים. " הקשבתי. בחיי שפעם הבאה שאדבר איתה, אני חייב לה התנצלות. מי היה מאמין…אני חשבתי שפופ ישראלי מתחיל ונגמר ב'הבה נגילה'…"
הוא נזכרשגם שמע על עפרה חזה.
בקושי התאפקתי מלהושיב אותו להרצאת מבוא מזורזת על תולדות הרוק הישראלי, מאריק אינשטיין ועד רמי פורטיס. אבל החלטתי שזה יהיה טרחני מדי.
העיקר שהרגשתי, שגאלתי אולי במעט את כבודה של ג'וזי כץ….
 |
4 תגובות על “איך הצלתי את כבודה האבוד של ג'וזי כץ”
טוב עשית שגאלת את כבודה האבוד של ג'וזי כץ- אין ספק שהיא ראויה לזה.
יפה
וג'רי מארוטה מתופף גדול, אני מכיר אותו מהעבודתו רבת השנים עם פיטר גבריאל
מי שמתעב קאנטרי, בדרך כלל טוען כי כל השירים בז'אנר הזה נשמעים אותו הדבר.
מכאן שיכולתם של נגני האולפן ללמוד כל פעם שיר "חדש", היא לא באמת כל כך מופלאה.
(וזה מזכיר לי את הקטע הקלאסי בסרט "האחים בלוז" שבו הם מאלתרים הופעה במועדון קאנטרי, והופכים את עצמם לזמרי קאנטרי תוך דקות)
בכלל אני מת על הסיפורים שלך מאז ששמעתי את ההקלטות בשרת העיוור