ביתי תירזה ,(12), רואה אותי פותח את הארון, ועובר על תקליטי הויניל שלי.
יש לי כמאה, שארית הפליטה מתוך אלף ויותר, שאספתי במשך השנים. את רובם החלפתי בפורמטים חדשים יותר.
היא מביטה עלי ועל התקליטים השחורים הגדולים, ואומרת:
"אבא, לא ידעתי שהיית די.ג'יי…"
ביתי תירזה ,(12), רואה אותי פותח את הארון, ועובר על תקליטי הויניל שלי.
יש לי כמאה, שארית הפליטה מתוך אלף ויותר, שאספתי במשך השנים. את רובם החלפתי בפורמטים חדשים יותר.
היא מביטה עלי ועל התקליטים השחורים הגדולים, ואומרת:
"אבא, לא ידעתי שהיית די.ג'יי…"
2 תגובות על “תקליטי ויניל ודור המילניום”
ממש לאחרונה קיבלתי מחבר "טכניקס" די עתיק, אבל עובד. גם לי יש כמה תקליטים ששרדו (איכשהו…) את מבחן הזמן אבל כבר הרבה זמן שלא היה לי איך לשמוע אותם. אז אתמול עשיתי את כל החיווט הנדרש ופינקתי את עצמי עם "ווטס גואינג און" של מרווין גיי – על ויניל.
אין לי סנטימנטים מיוחדים לפורמאטים שעברו מן העולם, אבל ה"קרעכצים" של הויניל… אחחחח…. תענוג!
העניין הוא, שגם לי אין געגועים מיוחדים לטכנולוגיה עצמה, לפלסטיק, אלא מה שמעורר בי געגועים לפעמים היא התרבות שצמחה סביב אותם תקליטים שחורים: חרדת הקודש שבה החזקנו אותם, זה שהם לא היו זמינים, שהיינו צריכים לחסוך ולהקריב כדי לקנות אותם,ולכן גם היו יותר יקרים לליבנו, ההתלבטות בחנות מה לקנות, הפורמאט הגדול שהרשה לעטיפות להיות צורת אמנות בפני עצמה…..