אז קיבלה הלהקה את שמה, שהוצע על ידי עמי וכולנו אהבנו מיד. כבר מהחזרות הראשונות, הייתי מוקסם מהחוויה של לנגן בלהקה, וכדי לשמר ולהנציח את רגעי הקסם התחלתי להקליט את החזרות שלנו בצורה אובססיבית, על טייפ הסלילים הישן של אבא שלי. טייפ מנורות, מתוצרת גרונדיג, עם עין ירוקה שהיתה ממצמצת עם עוצמת הצליל, ואיתו באו שני מיקרופונים. מיקרופון אחד לגיטרה ושירה, מיקרופון שני בתוך הפסנתר. התופים היו חזקים מספיק לחלחל אל שני המיקרופונים ביחד. עשינו חזרות מתי שיכולנו. אלו היו רגעים של אושר. הנגינה עם הלהקה היתה בשבילי נקודת אור. שנאתי את התיכון, התיכון שנא אותי בחזרה, ואח חורג הפכה את החיים לנסבלים. היינו מנגנים שירים של עמי, קטעים אינסטרומנטליים שלי, ושירים של להקות שאהבנו (בתנאי שהאקורדים קלים ויכולנו לשנן את המילים). אחרי החזרות היינו יושבים במטבח ורוקמים חלומות על הצלחה ואולפנים ורוקנרול.

זו היתה הלהקה הראשונה שלי, אבל עמי ניגן כבר קודם בלהקה אחרת, עם האחים דני ורוני גנג (היום בלהקת "ווקאל"), והיה לו יותר נסיון בעיבודים. כדי להסביר לי איזה צליל הוא רוצה, הוא היה משמיע לי תקליטים. בתור מי שאצל הוריו בבית היו רק תקליטים קלאסיים, זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם שמות כמו דיויד בואי, סגול כהה, YES… הוי, כמה חלמתי להיות כמו ריק וויקמן על עטיפת התקליט, מוקף בסוללות של קלידים עד התיקרה… בתור התחלה, שכנעתי את הורי לתת לי להוציא קצת מהכסף של הבר-מצווה, וקניתי את הסינטיסיזר הראשון שלי. אני חושב שאבא שלי השתכנע לתת לי את הכסף משום שזה היה קיט להרכבה עצמית, והוא ראה ערך חינוכי בכך שאלמד להלחים מגעים אלקטרוניים.

יום אחד, קרוב לחצות, צילצל אלי עמי, ואמר "אתה חייב לבוא. עכשיו. יש שיר חדש." כשהיגעתי, חיפשנו מקום שבו הוא יוכל לנגן, וכדי לא להפריע לבני הבית הישנים, עלינו על אופנוע הג'ילרה שלו, ונסענו לבריכה בשכונה. בחושך, טיפסנו מעל השער הנעול, ישבנו על הדשא הנטוש מבני אדם, ושם, מתחת לכוכבים, עמי ניגן לי את השיר החדש שלו. זה היה הרגע שידעתי בברור שאתעסק במוזיקה כל חיי. שום רגע מוזיקלי מאז לא ישווה להתרגשות ולתמציתיות של הופעת היחיד ששמעתי אותו לילה,כשהייתי בן שבע-עשרה על הדשא הלח.

לאט לאט התחלנו לקבל קצת יותר אומץ, ואת הופעת הבכורה שלנו עשינו במסיבת כיתה, תוך כדי בקשות חוזרות ונשנות מצד המורה להוריד את הווליום. לא עשינו רושם מיוחד על אף אחד. אבל לא התיאשנו. עמי רשם אותנו לתחרות כשרונות צעירים של מעריב לנוער(בחסות ויצ"ו), והתחלנו בחזרות קדחתניות.

מיד כשהגענו למרתף ברחוב ארלוזורוב, שם נערכו הבחינות המוקדמות, התחלנו להבין שכנראה לא הבנו את אופי התחרות : כשהיה כתוב בעיתון "כשרונות מוזיקליים יחידים והרכבים", הם התכוונו למוזיקה קלאסית… המרתף כולו היה מלא בילדי פלא עם כינורות, קלרינטים ומורות רוסיות. הסתכלנו בחלחלה על ההמון הסואן, אבל ההצגה חייבת להימשך. קשה לתאר את המבטים שננעצו בנו כשהתחלנו לסחוב לחדר את מערכת התופים, המגברים והגיטרה החשמלית.

כל מופע נקרא בתורו לבצע קטע או שניים, ואנחנו חיכינו בסבלנות לתורנו. אחד אחרי השני, ילדים סופר-רציניים בני שמונה ביצעו אטיודים של שופן, ורביעיות מיתרים נתנו אינטרפרטציות לברהמס.

לבסוף הכריזו על "להקת אח חורג", ואנחנו השתדלנו מהר מהר לסחוב ולהקים את הציוד שלנו בקדמת החדר, אל מול השולחן של חבר השופטים, שהורכב ממומחי מוזיקה חמורי סבר ונשות ויצ"ו בשמלות של היכל התרבות.

"סליחה", שאלתי את חבר השופטים, "אנחנו כמעט מוכנים, אנחנו רק צריכים לתקוע את המגבר הזה בחשמל".

השקע הקרוב היחידי היה בדיוק מאחורי שולחן השופטים , שהחלו להראות סימנים של קוצר רוח . זחלתי מאחורי השולחן , מצאתי את התקע , אבל החוט היה קצת קצר מדי . בזחיחות של בן שבע עשרה משכתי קצת את הכבל , שדחף קלות כוס תה רותח , שנשפך ישר אל חיקה של הנציגה הראשית של ויצ"ו . הצרחות נמשכו זמן קצר יחסית . " זה בסדר , זה בסדר " היא אמרה בפנים מעוותות ובקול חנוק , כשחברותיה מנסות לעזור לה ככל יכולתן בעזרת מפת השולחן וקלינקס .

למותר לציין שמעריב לנוער לא טרחו אפילו לשלוח לנו מכתב להודיע לנו שלא עלינו לשלב הבא. לציון אותו מאורע, התחלנו לנגן בחזרות כקטע חימום גירסת אסטה-אסטה של "אגם הברבורים" לצ'יקובסקי.

סוף השמינית הגיע. ואיתו הצבא. ידענו שיעבור זמן רב עד שנוכל לנגן שוב ביחד. בחזרה האחרונה לפני הגיוס הקלטנו אחוזי תזזית על הגרונדיג את כל הרפרטואר שלנו כדי שנוכל לזכור את השירים אחרי הצבא. אחרי החזרה המרתונית, ישבנו עייפים בסלון של בית הורי, בין כלי הנגינה, והיתה באויר הרגשה של סוף. אחד אחד אמרנו מה אנחנו מבטיחים להביא ללהקה אחרי השחרור. עמי הבטיח לקנות גיבסון לס פול אמיתית. אני הבטחתי לקנות סינטסיזר כמו של דריו מלכי מלהקת ברוש (זהו זה), סינטיסיזר שאפשר לנגן איתו אקורדים, בניגוד לרוב הסינטים של התקופה, שיכלו לנגן רק צליל אחד בו זמנית. נשבענו להקים מחדש את הלהקה אחרי הצבא, ולבנות לנו אולפני הקלטה משלנו, אולפני אח חורג.

כמו שקורה הרבה פעמים, בכורח המציאות, במשך השנתיים הראשונות של השרות ניתק בינינו הקשר כמעט לגמרי. שרתנו בחילות שונים, בחלקים שונים של הארץ, ובאנו הביתה לחופשות בזמן שונה. אבל אני המשכתי להקשיב להקלטות שלנו. ואז, לקראת סוף הצבא, חידשנו את עמי ואני את הקשר. חיידק המוזיקה לא עזב אותנו. התחלנו לנגן שו