שפכתי תה על אשת ויצ"ו, או לחיי להקות הנעורים

הפעם הסיפור אינו מכיל אמנים ידועים מחו"ל, או כובשי מצעדים מישראל.
הפעם הסיפור הוא על להקת "אח חורג", להקת הנעורים שלי.
—————————-
על להקת אח חורג לא שמע אף אחד. היא לא הוציאה אלבום,לא כתבו עליה בעיתונים מעולם, והופיעה רק ארבע פעמים. היה לה תקליט שדרים אחד, אבל על זה יסופר אחר כך. זו הלהקה של חיי.

הזמן: סוף שנות השבעים, תחילת השמונים.

עמי לוי טוען שראשיתה של להקת אח חורג, לפני שקראנו לה בשם, היתה כששלחו את השכבה שלנו למחנה גד"נע, כשהיינו בכתה י'. אני הייתי נגן קלידים (זאת אומרת הפסנתר בבית), ולכן לא יכולתי לקחת את כלי הנגינה שלי למחנה, כפי שיכלו לעשות בעלי הגיטרות, (כדי להרשים בנות). כתחליף לפסנתר, לקחתי איתי כלי נגינה מוזר בשם מלודיקה, שהיא הכלאה בין מפוחית וחליל, ויש לה צליל בין אקורדיאון לגרמושקה. למותר לציין שלמדתי מהר מאד כמה לא הרשימה המלודיקה אפילו בת אחת, ובפחי נפש לקחתי את הצפצפה שלי ויצאתי מחדר האוכל אל החושך בחוץ.

הסתובבתי בחושך ליד הגדר. מרחוק, מתוך חדר האוכל עלו צלילי גיטרה (בית השמש העולה, אלא מה), ריחמתי על עצמי מאד, והתחלתי לנגן. עמי מספר שהוא יצא החוצה לרגע, ואוזנו קלטה באויר הלילה צליל מוזר, שאחר כך הוא תאר אותו כמנגינת גירוש שדים. הוא התקרב, התחלנו לדבר, הוא הביא את הגיטרה שלו החוצה, והתחלנו לנגן יחד. זו היתה ההתחלה.

כשחזרנו ממחנה הגד"נע, התחלנו לעשות חזרות. פעם אצל עמי ופעם אצלי. שרנו שירים שחיברנו, שירים של מתבגרים על אהבות נכזבות, ואני למדתי, בפעם הראשונה, לנגן עם מישהו אחר. להקשיב. לשמור על קצב (בערך). עמי בדרך כלל היה מחבר את השירים על הגיטרה ושר, ואני ליויתי בפסנתר. אחרי כמה שבועות התווסף אלינו מתופף. המתופף הראשון שלנו היה אורן ז'ורבין (כן, היורש לאימפרית דחף), אבל הקרירה שלו איתנו נמשכה רק חזרה אחת. לא שהוא היה מתופף רע, פשוט הוא תופף בכזה כוח ורעש על ארבע מאות מצילות מכל הגדלים, עד שעמי ואני לא יכולנו, באין ציוד הגברה, לשמוע את עצמנו כשהוא ניגן…

עמי הביא ללהקה מתופף שני, בשם רוני אילני. עם רוני הסתדרנו מיד. היה לו סט תופים מינימלי, בלי יותר מדי טמטמים ובלי שלל מצילות (מה שהבטיח שהוא לא יוכל לעורר רעש גדול מדי ולכסות עלינו). רוני ידע לשמור על קצב, הצחיק אותנו, והביא ללהקה נכס חשוב מאד: בבית הוריו גם היה פסנתר, כך שיכולנו לעשות גם אצלו חזרות ולהקל במעט את הנטל האודיופוני על ההורים של עמי ושלי .

 

רזי גיל 18

אז קיבלה הלהקה את שמה, שהוצע על ידי עמי וכולנו אהבנו מיד. כבר מהחזרות הראשונות, הייתי מוקסם מהחוויה של לנגן בלהקה, וכדי לשמר ולהנציח את רגעי הקסם התחלתי להקליט את החזרות שלנו בצורה אובססיבית, על טייפ הסלילים הישן של אבא שלי. טייפ מנורות, מתוצרת גרונדיג, עם עין ירוקה שהיתה ממצמצת עם עוצמת הצליל, ואיתו באו שני מיקרופונים. מיקרופון אחד לגיטרה ושירה, מיקרופון שני בתוך הפסנתר. התופים היו חזקים מספיק לחלחל אל שני המיקרופונים ביחד. עשינו חזרות מתי שיכולנו. אלו היו רגעים של אושר. הנגינה עם הלהקה היתה בשבילי נקודת אור. שנאתי את התיכון, התיכון שנא אותי בחזרה, ואח חורג הפכה את החיים לנסבלים. היינו מנגנים שירים של עמי, קטעים אינסטרומנטליים שלי, ושירים של להקות שאהבנו (בתנאי שהאקורדים קלים ויכולנו לשנן את המילים). אחרי החזרות היינו יושבים במטבח ורוקמים חלומות על הצלחה ואולפנים ורוקנרול.

זו היתה הלהקה הראשונה שלי, אבל עמי ניגן כבר קודם בלהקה אחרת, עם האחים דני ורוני גנג (היום בלהקת "ווקאל"), והיה לו יותר נסיון בעיבודים. כדי להסביר לי איזה צליל הוא רוצה, הוא היה משמיע לי תקליטים. בתור מי שאצל הוריו בבית היו רק תקליטים קלאסיים, זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם שמות כמו דיויד בואי, סגול כהה, YES… הוי, כמה חלמתי להיות כמו ריק וויקמן על עטיפת התקליט, מוקף בסוללות של קלידים עד התיקרה… בתור התחלה, שכנעתי את הורי לתת לי להוציא קצת מהכסף של הבר-מצווה, וקניתי את הסינטיסיזר הראשון שלי. אני חושב שאבא שלי השתכנע לתת לי את הכסף משום שזה היה קיט להרכבה עצמית, והוא ראה ערך חינוכי בכך שאלמד להלחים מגעים אלקטרוניים.

יום אחד, קרוב לחצות, צילצל אלי עמי, ואמר "אתה חייב לבוא. עכשיו. יש שיר חדש." כשהיגעתי, חיפשנו מקום שבו הוא יוכל לנגן, וכדי לא להפריע לבני הבית הישנים, עלינו על אופנוע הג'ילרה שלו, ונסענו לבריכה בשכונה. בחושך, טיפסנו מעל השער הנעול, ישבנו על הדשא הנטוש מבני אדם, ושם, מתחת לכוכבים, עמי ניגן לי את השיר החדש שלו. זה היה הרגע שידעתי בברור שאתעסק במוזיקה כל חיי. שום רגע מוזיקלי מאז לא ישווה להתרגשות ולתמציתיות של הופעת היחיד ששמעתי אותו לילה,כשהייתי בן שבע-עשרה על הדשא הלח.

לאט לאט התחלנו לקבל קצת יותר אומץ, ואת הופעת הבכורה שלנו עשינו במסיבת כיתה, תוך כדי בקשות חוזרות ונשנות מצד המורה להוריד את הווליום. לא עשינו רושם מיוחד על אף אחד. אבל לא התיאשנו. עמי רשם אותנו לתחרות כשרונות צעירים של מעריב לנוער(בחסות ויצ"ו), והתחלנו בחזרות קדחתניות.

מיד כשהגענו למרתף ברחוב ארלוזורוב, שם נערכו הבחינות המוקדמות, התחלנו להבין שכנראה לא הבנו את אופי התחרות : כשהיה כתוב בעיתון "כשרונות מוזיקליים יחידים והרכבים", הם התכוונו למוזיקה קלאסית… המרתף כולו היה מלא בילדי פלא עם כינורות, קלרינטים ומורות רוסיות. הסתכלנו בחלחלה על ההמון הסואן, אבל ההצגה חייבת להימשך. קשה לתאר את המבטים שננעצו בנו כשהתחלנו לסחוב לחדר את מערכת התופים, המגברים והגיטרה החשמלית.

כל מופע נקרא בתורו לבצע קטע או שניים, ואנחנו חיכינו בסבלנות לתורנו. אחד אחרי השני, ילדים סופר-רציניים בני שמונה ביצעו אטיודים של שופן, ורביעיות מיתרים נתנו אינטרפרטציות לברהמס.

לבסוף הכריזו על "להקת אח חורג", ואנחנו השתדלנו מהר מהר לסחוב ולהקים את הציוד שלנו בקדמת החדר, אל מול השולחן של חבר השופטים, שהורכב ממומחי מוזיקה חמורי סבר ונשות ויצ"ו בשמלות של היכל התרבות.

"סליחה", שאלתי את חבר השופטים, "אנחנו כמעט מוכנים, אנחנו רק צריכים לתקוע את המגבר הזה בחשמל".

השקע הקרוב היחידי היה בדיוק מאחורי שולחן השופטים , שהחלו להראות סימנים של קוצר רוח . זחלתי מאחורי השולחן , מצאתי את התקע , אבל החוט היה קצת קצר מדי . בזחיחות של בן שבע עשרה משכתי קצת את הכבל , שדחף קלות כוס תה רותח , שנשפך ישר אל חיקה של הנציגה הראשית של ויצ"ו . הצרחות נמשכו זמן קצר יחסית . " זה בסדר , זה בסדר " היא אמרה בפנים מעוותות ובקול חנוק , כשחברותיה מנסות לעזור לה ככל יכולתן בעזרת מפת השולחן וקלינקס .

למותר לציין שמעריב לנוער לא טרחו אפילו לשלוח לנו מכתב להודיע לנו שלא עלינו לשלב הבא. לציון אותו מאורע, התחלנו לנגן בחזרות כקטע חימום גירסת אסטה-אסטה של "אגם הברבורים" לצ'יקובסקי.

סוף השמינית הגיע. ואיתו הצבא. ידענו שיעבור זמן רב עד שנוכל לנגן שוב ביחד. בחזרה האחרונה לפני הגיוס הקלטנו אחוזי תזזית על הגרונדיג את כל הרפרטואר שלנו כדי שנוכל לזכור את השירים אחרי הצבא. אחרי החזרה המרתונית, ישבנו עייפים בסלון של בית הורי, בין כלי הנגינה, והיתה באויר הרגשה של סוף. אחד אחד אמרנו מה אנחנו מבטיחים להביא ללהקה אחרי השחרור. עמי הבטיח לקנות גיבסון לס פול אמיתית. אני הבטחתי לקנות סינטסיזר כמו של דריו מלכי מלהקת ברוש (זהו זה), סינטיסיזר שאפשר לנגן איתו אקורדים, בניגוד לרוב הסינטים של התקופה, שיכלו לנגן רק צליל אחד בו זמנית. נשבענו להקים מחדש את הלהקה אחרי הצבא, ולבנות לנו אולפני הקלטה משלנו, אולפני אח חורג.

כמו שקורה הרבה פעמים, בכורח המציאות, במשך השנתיים הראשונות של השרות ניתק בינינו הקשר כמעט לגמרי. שרתנו בחילות שונים, בחלקים שונים של הארץ, ובאנו הביתה לחופשות בזמן שונה. אבל אני המשכתי להקשיב להקלטות שלנו. ואז, לקראת סוף הצבא, חידשנו את עמי ואני את הקשר. חיידק המוזיקה לא עזב אותנו. התחלנו לנגן שו

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אמיתי סנדי   ביום 11 בספטמבר 2008 בשעה 6:40

    תמיד ידעתי שהקטע הזה של האודישן הרועש מידי בהתחלה של חזרה לעתיד הראשון מבוסס על מאות אלפי מקרים אמיתיים, רק לא ידעתי שזה נכון גם לגבי אחת הלהקות האהובות עליי.
    אני אחד מאותם אנשים שהמוזיקה שלכם מלווה אותם כבר כמה שנים טובות, בשמחה ובעצב כמו שאומרים.
    זה תמיד מפחיד אותי לחשוב שאת היצירה הכי משמעותית שלי עשיתי בגילאי 18-22.

  • טל   ביום 11 בספטמבר 2008 בשעה 12:18

    היי רזי, אחלה מאמר כרגיל,

    אז היה לך פרופט 5 "בזמן אמת"? אני אכול קנאה… רק אל תגיד לי שמכרת אותו ב85 בשביל איזה דיאקס 7.

    האם זה קורג פוליסיקס בתמונה?

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*