לא רק אותו ביט, אותם אקורדים

 

אני אוהב פופ. בלי להתבייש. פופ מצוחצח, מופק לעילא, עושה לי את זה. מאבבא ועד ג'אסטין טימברלייק, (כן), פופ זה כמו לאכול מיד פעם ג'אנק פוד, אתה יודע שזה לא תזונה טובה ,שזה סותם לך את העורקים, אבל לפעמים פשוט נורא כיף, נורא בא לך איזה המבורגר מקדונלדי.

האמריקאים קוראים לזה guilty pleasure.

אבל לפעמים יש דברים שגורמים לי לזקוף גבה. הנה: לבריטני ספירס ולכריסטינה אגילרה יוצא סינגל כמעט בעת ובעונה אחת, החודש, ותקשיבו ותשפטו בעצמכם.

אותו ביט. (מעין וריאציה סווינגית של הטוסטפ)

אותה בחירה של סאונדים לליין של הבס והסינטי.

אותם מהלכי אקורדים, שכוללים בעיקר ירידה של חצאי טונים במחזוריות של ארבע תיבות.

http://marksesl.com/Lounge2/images/britney_spears_11.jpg

הנה השיר שלי בריטני "Womanizer”

http://www.youtube.com/watch?v=rsqoFL01BnU&feature=related



והנה של כריסטינה : “Keeps Getting Better”

http://www.youtube.com/watch?v=XsnOdf3_8jc

 

http://images.eonline.com/eol_images/Entire_Site/20070626/293.aguilera.christina.0626.jpg


אני מוכרח להגיד שבין שניהם, למרות שאגילרה היא בברור הזמרת הטובה מבין שתיהן, ההפקה וה"מימד הממכר" של השיר של ספירס מנצח הפעם. כמו שיר פופ אמיתי ,בפעם הראשונה שאתה שומע את הפזמון אתה לא מאמין כמה באנאלי אפשר להיות, ובפזמון השני אתה כבר מזמזם יחד איתו. אני מתערב שמי ששומע את השיר הזה עד הסוף, זה יתנגן לו בראש לפחות עד סוף היום, גם אם ישנא אותו. ככה זה פופ: שטחי, רדוד, נדבק, לפעמים אפילו מעורר בחילה קלה ,אבל לא תצליח להוציא אותו מהראש.

בפוסט הבא: (אולי) הרקוויאם של מוצרט. הכל קשור.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יעל מסביון   ביום 25 באוקטובר 2008 בשעה 23:50

    תראה שמתי היום בבלוג שלי את דיוויד קוק הזוכה של כוכב נולד האמריקאי הוא שר יפה את בילי ג'ין של מייקל מאוד שונה. ולמה אני מזכירה זאת כי היום נוטים יותר לכיוון של חידוש שירים ישנים שזה יותר אופנתי. בקשר לשתי הזמרות שבהחלט אגילרה יותר טובה לדעתי 2 השירים לא משהו סורי אולי בהתחלה נחמד לשמוע אבל אחר כך ישר לפח לפחות מאגילרה אני מצפה לרמה קצת יותר איכותית יש לה קול אדיר
    וזה היה 60 שניות תגובה לפוסט הנחמד שלך
    ויאלללה תביא מוצרט

  • דויד פרץ   ביום 26 באוקטובר 2008 בשעה 11:01

    הי רזי
    שני השירים זניחים לחלוטין בעיני, הם מהווים דוגמה לצד הרע ביותר של מוזיקה פופלרית. להיט שהופך לכזה, רק בזכות העובדה שהוא חייב להיות להיט (כוחות השוק, הכסף שמושקע )
    שני השירים הם שירי נוסחא הוליוודים שאין בהם שמץ של חיוניות אוטונתית.
    ואגב פופ ממש לא חייב להיות כזהץ יש מיליון ואחת דוגמאות לשירי פופ מלאי חיוניות חמבריקים. אבל זה פשוט מוצר שגרתי של פס יצור משועמם. מעניין ששתי הההפקות נשמעות כל כך דומה. לדעתי זה בגלל ששתי ההפקותמנסות לייצר להיט בכוח, ושתיהן חפשו את הנוסחא המנצחת של זמננו. זה שהם הגיעו לכמעט אותו תוצר זה רק אומר שהנוסחא קיימת ועובדת.
    תראה כמה סרטים הוליוודים יוצאים שנראים כמעט זהה מדי קיץ .
    🙂
    יום טוב

    חייב להיות להיט רק בזכות העו

  • שגיא נאור   ביום 26 באוקטובר 2008 בשעה 11:27

    כפי שכתב האדמו"ר פרץ מעליי, אני הולך על כריסטינה, שהיא סוכריית פופ מתוקה הרבה יותר מאשר המתחרה.

  • יעל   ביום 27 באוקטובר 2008 בשעה 1:10

    למעשה, קוק קיבל קרדיט שלא מגיע לו – הוא לא עשה עיבוד מיוחד לבילי ג'ין אלא קאבר לקאבר והעיבוד שעשה כריס קורנל לבילי ג'ין.

  • מתי ג'י   ביום 16 באוגוסט 2009 בשעה 1:29

    אבל גם אם ברור שבמחשבה מעמיקה אתה תסכים שאי אפשר באמת להשוות את הגאוניות של אבבא לציעצוע של בריטני…

    הפופ, מימי הבראשית שלו, זה קיצור של המילה "פופולארי", כלומר שהעם אוהב את זה.
    אפילו שהביטלס והסטונס, ויותר מאחור קווין ודיויד בואי, עשו את הדברים כפי שנראו להם, ולא נכנעו ללחצים בכיוון האמנותי (בשונה מלחצים מנהלתיים) מצד האנשים בחליפות, הרי שבסופו של דבר ברור שהעסק תיקתק רק בגלל שהוא הוכח כמסחרי.

    כאז כן היום, שם המשחק הוא כסף.
    בשונה ממה שהיה אז, היום מנסים בהפקה לנבא את המוצר הסופי עוד בטרם התחילו בעבודה… וזה מה שהופך את העסק למשהו שנשמע סתמי/בנאלי/מצועצע פי אלף.

    ועדיין, שם המשחק הוא כסף.
    ביום שבו, נאמר, אלבום של בריטני או כריסטינה או טימברלייק ייכשל כישלון חרוץ – אז ינסו בתעשיה (או בעצם במה שנשאר ממנה) להמציא פורמט חדש.
    וגם אז, שם המשחק יהיה כסף

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*