וינה, חורף 1791 .
וולפגאנג אמדאוס מוצארט, בן 33 בלבד על ערש דווי, מנסה בשארית כוחותיו לסיים את יצירתו האחרונה: הרקוויאם.
זהו אחד הרגעים המיתולוגיים, סמליים, רומנטיים ועצובים בתולדות המוזיקה.
מוצארט לא זוכה לסיים את היצירה ,שאותה משלימים שניים מתלמידיו אחרי מותו. אבל החלק האהוב עלי ביותר ברקוויאם, ה"קונפוטאטיס", ללא ספק על פי דעתם של כל החוקרים, נכתב על ידי מוצארט עצמו.

כתב היד של הרקוויאם, בכתב ידו של מוצארט עצמו

הרקוויאם, הוא טקסט עתיק, כנראה בן המאה השישית לספירה, כתוב לטינית ככל התפילות בכנסיה הקתולית. זוהי תפילת אשכבה ,הנאמרת לעילוי נשמות המתים. שמה ניתן לה מתוך המילה המתחילה את התפילה ,רקוויאם, שפרושה מנוחה, במובן מנוחת עולם. כבר החל מהמאה החמש עשרה ,הולחן הטקסט של הרקוויאם, על ידי מלחינים שונים, בדרך כלל בהזמנת שליטים ואצילים כדרך לרומם ולפאר את לוויותם.

הפרק האהוב עלי ברקוויאם של מוצארט, הרקוויאם המפורסם מכולם, הוא ה"קונפוטאטיס".

התמליל, הוא קצר, כמה שורות בלבד:

Confutatis maledictis
:flammis acribus addictis
.voca me cum benedictis
,Oro supplex et acclinis
:cor contritum quasi cinis
.gere curam mei finis

“בזמן שהחוטאים, המקוללים,
מתייסרים בלהבות שאול
מנה אותי עם הברוכים, המלאכים

אני על ברכי, מתפלל
ליבי מלא חרטה כאפר
אנא רחם עלי, בסופי"

וכמה נהדר מוצרט מתרגם את הטקסט הזה למוזיקה. מוצרט, שמצד אחד היה איש מאד מאמין, בתמימות של ילד, ומצד שני חי כל חייו הקצרים חיים של הולל, בזבזן, רודף נשים ונהנתן, כנראה הזדהה מאד עם הפיסקה המסוימת הזו.

ההתחלה היא סוערת, חסרת מנוחה, ממש ניתן לשמוע את שאגת הלהבות בתנורי השאול. והקולות הנמוכים במקהלה שרים בחומרה ובפאתוס על החוטאים הנשרפים בלהבות. מעניין לציין, שהמשפט המוזיקלי הזה נגמר ללא "פיתרון", בלי לחזור את הסולם שבו נכתבה היצירה (רה מינור), מה שעוד יותר מדגיש את הקונפליקט, את המתח.

ואז, מקהלת הסופרנים, בקולות גבוהים, שמיימיים, כמו קרן אור הבוקעת את מחשכי השאול, מלמעלה למעלה, נכנסים עם ה" voca me”' המנחם, הסולח, הרחום.

הניגוד הוא כל כך דרמאטי, כל כך מושלם.

ושוב ,החוטאים, בגירסה אפילו יותר סוערת, שרים את יסוריהם, נכנסים זה בדברי זה, זועקים,מתפתלים, ונקטעים באחת— על ידי המלאכים, שגם הם חוזרים בפעם השניה על הנחמה המוזיקלית שלהם, גם הם בגירסה מועצמת, מוכפלת.

כאילו לומר, כדברי ישו מנצרת, “ככל שגדול החטא, ככה גדולה הסליחה".

ואז ,את שני המשפטים האחרונים, שרים יחד החוטאים והמלאכים.

בהכנעה, בענווה, באחדות, הם שרים על ליבם מלא החרטה, ועל התקווה לחמלה. בשבילי, זהו המסר האמיתי של מוצרט, שחי חיי חוטא, אבל נתן לעולם את המוזיקה של המלאכים

שתי דקות ומשהו. זה הכל. (להתעלם מהמצגת שלא שייכת. לעצום עיניים ולהקשיב)

והקטע המפורסם מהסרט, שמלא בעיוותים עובדתיים הסטוריים, אבל עדיין מרגש ומדגים את הדרמה

——