הסיפור שלא ייאמן על הקלטות 'חיה ומתה בארון' של 'פוליאנה פרנק'

הזמן: פברואר 1989.


בדיוק גמרנו להקליט את הכלים והשירה של שמונת שירי "חיה ומתה בארון", אצלי בסלון בדירה בשיינקין, על טייפ ארבעה ערוצים (ה-FOSTEX האהוב שלי, שפשוט בכיתי כשנאלצתי להשליך אותו לפח, לאחר ששירת אותי במסירות 13 שנה והתפורר)

התקציב של ההפקה עד אותו רגע : כ – 30 שקל ובמילים : כשלושים שקלים. עלותן של 3 קסטות כרום. זהו. ידענו ש"האוזן השלישית" יסכימו לשאת בהוצאות השיכפול והאריזה, אבל היה ברור שלא נקבל מהם גרוש עד שלב המאסטר המוגמר.

עטיפת הקסטה המקורית, 1989

כשגמרנו להקליט את כל הכלים, עלתה השאלה הכואבת: ומה עם המיקס, ואחרכך העריכה למאסטר? באותה תקופה , מפעלי שיכפול הסכימו לקבל רק סרט רבע אינץ ' אנאלוגי ( הקלטה לסרט דיגיטלי היתה היה רק בחיתוליה). אבל מכונת רבע אינץ ' וקונסולה אפשר למצוא רק באולפן מקצועי , ואולפן עולה כסף. מי ישלם ? בנון ? כסף אין . באותה תקופה, תחילת 1989, סיימתי קורס טכנאות סאונד בביה"ס של יואב גרא ועבדתי כעוזר טכנאי באחד האולפנים הגדולים בתל אביב.

למען ההיסטוריה , שלוש הבהרות :
1)
סוף שנות השמונים היו בלי ספק תור הזהב של האולפנים הגדולים (24 ערוצים !) בישראל . כל שיר , כל אלבום , כל DEMO קטן ומסריח , כל ג 'ינגל שהושמע ברדיו (הנרי בראטר ! קובי אשרת !), כל פסקול סרט , או הצגה שהופקו בישראל היו חייבים להיות מוקלטים באחד מ שישה או שבעה אולפנים בתל אביב . מדובר בשנים שלפני מהפכת המחשב האישי והאולפנים הביתיים .

אותם ששה שבעה אולפנים ניקזו לתוכם כמות מדהימה של ביזנס . בעלי האולפנים עשו כסף משוגע , דרשו בלי בושה עשרות רבות של דולרים לשעה , וידעו שהלוח תמיד יתמלא . המון אנשים רבו על מעט שעות אולפן פנויות .

2) והבהרה מספר שתיים. מה פירוש להיות "עוזר טכנאי" באחד מאותם אולפנים. לדעתי, זו היתה כמעט עבדות. כמובן שלא שילמו לעוזריטכנאי כסף. ה"תשלום" של עוזרטכנאי היה הזכות להיות באולפן, לראות "מפורסמים" מקרוב ואוליאולי, אחרי כמה שנים(!), לקבל צ'אנס להקליט מישהו.

התואר עצמו, "עוזר טכנאי", היה מטעה. כל מה שעשית בתור "עוזר טכנאי" היה לרוקן מאפרות (כולם, אבל כולם, עישנו אז), להכין קפה, לרחוץ כלים, לרוץ לקיוסק להביא בקיצור: היינו שואבי מים וחוטבי עצים. מדי פעם, באושר לא יתואר, היו נותנים לעוזר טכנאי לכוון איזה מיקרופון. אם היית פוצה פה היית עף על המקום, בידיעה ברורה שלעולם לא תעבוד בשום אולפן בארץ (כל בעלי ומנהלי האולפנים היו קליקה סגורה ומתואמת היטב) ושעשרה חולמים מסכנים אחרים, ממתינים מחוץ לדלת, לרגע שיתפנה מקום לעוזרטכנאי, ואז אולי גם הם יזכו לראות איזה מוזיקאי מפורסם מקרוב.

3 )הבהרה מספר שלוש: חברת התקליטים אף אחת מהן לא הסכימה להשקיע שקל במשהו שלא עבר דרך "אולפן אמיתי".


אז הייתי עוזרטכנאי, באחד האולפנים הגדולים בתל אביב. הסתכלתי בלוח הגדול שבמשרד, שעליו היו מסומנים כל הסשנים וראיתי משהו לא שגרתי: בלילה שבין יום חמישי ליום שישי, לא היה מסומן דבר. אף אחד לא היה רשום שם.


זה היה יוצאדופן עד מאוד, משום שהאולפן עבד 24 שעות ביממה. אחד יוצא ואחד בא. לכן סידרתי לעצמי עבודה בסשן של חמישי בלילה, סשן שנגמר ב – 22:00 וגם ביקשתי לעבוד ביום שישי בהקלטות שהחלו ב – 8 בבוקר.


במלים אחרות: היה "חור" של 10 שעות בלוח הזמנים. והמפתחות של האולפן בידי.


סיפרתי לחבריי ללהקה ( שרון בן עזר, אחותי , מתופפת וסולנית), שבי עוזיאל (באסיסט) ועמי לוי (גיטריסט) על התוכנית שלי. ביקשתי מהם לעמוד הכן ליד הטלפון בחמישי בלילה .

הסשן נגמר. ניקיתי את המאפרות וכוסות הקפה וחיכיתי עד שראיתי את כולם עוזבים ואת מנהל המשרד מתרחק במכונית ה-BMW המפוארת שלו, לא לפני שבחן אותי כדי להיות בטוח שאני נועל היטב את כל הדלתות. הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, וכשהיה ברור שאין אף אחד בסביבה, חזרתי לאולפן ופתחתי בידיים רועדות את הדלתות.


מהמשרד התקשרתי ואמרתי להם : "בואו". בתיק צד הכנתי עוד קודם את טייפ ארבעת הערוצים והכבלים שידעתי שאצטרך . עד שכולם הגיעו , חיברתי את ה טייפ הקטן והצנוע שלי לקונסולה הראשית ויכולנו להתחיל במיקסים למכונת ה – STUDER .

 

 

 

 

אמרתי לשרון: "תראי, יש לנו שמונה שירים ושמונה שעות. כלומר: לא יותר משעה של מיקס לכל שיר". שרון אמרה: "מי צריך יותר?" והמשכתי: "צריך גם להחליט עכשיו על סדר השירים בקסטה, מהו צד א' ומהו צד ב', כי לא יהיה זמן לעשות עריכה ולשנות את הסדר. אנחנו צריכים לעשות מיקסים לשירים אחד אחרי השני, בדיוק בסדר ובמרווחים שהם יהיו על הקסטה".

(יש לזכור: מדובר בסרט מגנטי, שצריך היה לערוך עם סכין ומדבקות, לא מסך מחשב שפשוט גוררים אליו קבצים, באיזה סדר שרוצים).

מי שיסתכל אי פעם במאסטר השמור במרתפי "האוזן השלישית", יראה גלגל של סרט רבע אינץ', שאין בו אפילו עריכה או חיתוך אחדגמרנו מיקס לשיר אחד, עצרנו את ההקלטה, ספרנו כמה שניות שקט, והמשכנו במיקס הבא. עמי לחץ "רקורד", אני לחצתי "פליי".

 

כך התחיל הלילה , שרק היום אני מבין כמה היסטורי היה, לפחות בשבילנו , ומה רבה היתה משמעותו . הסתכלנו על השעון ובכל פעם שעברה שעה עגולה , ידענו שצריך לעבור לשיר הבא . בהרבה מובנים , היה בזה הרבה מהמתח וההתרגשות של הופעה חיה , משום שכמו בהופעה חיה ידענו שלא תהיה הזדמנות לתקן טעויות , ומה שמוקלט כרגע יונצח לעולמים , כפי שהוא .

הצטרף לכך גם המתח האדיר, בידיעה שאנחנו בעצם גונבים זמן אולפן, מים גנובים ימתקו ושאף אלבום ישראלי מעולם לא מוקסס בנסיבות כאלו.

רק ימים אחר כך , חילחלה לראשי ההכרה בסיכון שלקחתי . בעלי האולפן גרו רק כמה בלוקים מהאולפן עצמו והיה ידוע לי , שאחד מהם נוהג להביא לאולפן בחורות בלילה.

הבנתי שאם היינו נתפסים , אז ראשית: כל הקריירה שלי כטכנאי הקלטות בישראל היתה מסתיימת לאלתר , ושנית קרוב לוודאי שהיינו מבלים את הלילה במעצר. בעלי האולפן היו שני קמצנים צרי אופקים , נצלנים סדיסטיים , קנאים לרכושם וסופרים כל גרוש . הם בחיים לא היו עוברים על זה בשקט. ואם לא די בכך אז ברור שאם היינו נתפסים , בעלי האולפן היו תופסים בעלות על המאסטרים , והאלבום הראשון של " פוליאנה פראנק " לא היה יוצא לעולם

אבל הכל דפק נפלא. לא היתה שום תקלה טכנית. שמונת המיקסים הוקלטו בזה אחר זה למכונת הרבעאינץ'. הקטע האחרון הסתיים בדיוק בזמן שהספיק לנו לכסות על עקבות מעשינו, לנקות את החדר ולאפס את כל המיכשור.לא היה זמן להקשיב למיקסים או לתקן משהו. שמתי את הסליל בתיק שלי, ושלחתי את כולם הביתה.

נשארתי באולפן והכנתי קומקום קפה לעובדים שבאו ב – 8 בבוקר. לאיש לא היה מושג מה שקרה שם בלילה. עבדתי לכל אורך הסשן של בוקר יום שישי (ניקוי מאפרות, הכנת קפה, הבאת סיגריות מהקיוסק, סידור המקרופונים בסוף) ואחר הצהריים סוף סוף הלכתי הביתה, אחרי 36 שעות ללא שינה. האנדרנלין השאיר אותי ער. לא יכולתי להירדם.

את התוצאות שמעתי רק כעבור כמה שבועות, כשמוטי שהרבני ואני לקחנו את הסליל למפעל השיכפול של הקסטות ויכולתי לשים בווקמן שלי את הקלטת הראשונה שנפלטה מהמכונה. יש לי אותה עד היום. אותה קסטה, לבנה, ללא כל הדפסה והיא יקרה לי מכל תכשיט שבעולם.

http://www.tapeline.info/images/whitetapeandcase_small.jpg

לפעמים אני חושב על המושג "מוסיקת מחתרת", ומחייך כשאני נזכר בלילה המחתרת הפרטי שלנו, הלילה שבו עשינו את "פוליאנה פראנק חיה ומתה בארון", פברואר 1989.
————————————–

תודה מיוחדת לבועז כהן שהקליד את הסיפור מכתב היד שלי , וגם שכנע אותי להתחיל בכלל לפרסם את הסיפורים שלי .

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות