הסיפור שלא ייאמן על הקלטות 'חיה ומתה בארון' של 'פוליאנה פרנק'

הזמן: פברואר 1989.


בדיוק גמרנו להקליט את הכלים והשירה של שמונת שירי "חיה ומתה בארון", אצלי בסלון בדירה בשיינקין, על טייפ ארבעה ערוצים (ה-FOSTEX האהוב שלי, שפשוט בכיתי כשנאלצתי להשליך אותו לפח, לאחר ששירת אותי במסירות 13 שנה והתפורר)

התקציב של ההפקה עד אותו רגע : כ – 30 שקל ובמילים : כשלושים שקלים. עלותן של 3 קסטות כרום. זהו. ידענו ש"האוזן השלישית" יסכימו לשאת בהוצאות השיכפול והאריזה, אבל היה ברור שלא נקבל מהם גרוש עד שלב המאסטר המוגמר.

עטיפת הקסטה המקורית, 1989

כשגמרנו להקליט את כל הכלים, עלתה השאלה הכואבת: ומה עם המיקס, ואחרכך העריכה למאסטר? באותה תקופה , מפעלי שיכפול הסכימו לקבל רק סרט רבע אינץ ' אנאלוגי ( הקלטה לסרט דיגיטלי היתה היה רק בחיתוליה). אבל מכונת רבע אינץ ' וקונסולה אפשר למצוא רק באולפן מקצועי , ואולפן עולה כסף. מי ישלם ? בנון ? כסף אין . באותה תקופה, תחילת 1989, סיימתי קורס טכנאות סאונד בביה"ס של יואב גרא ועבדתי כעוזר טכנאי באחד האולפנים הגדולים בתל אביב.

למען ההיסטוריה , שלוש הבהרות :
1)
סוף שנות השמונים היו בלי ספק תור הזהב של האולפנים הגדולים (24 ערוצים !) בישראל . כל שיר , כל אלבום , כל DEMO קטן ומסריח , כל ג 'ינגל שהושמע ברדיו (הנרי בראטר ! קובי אשרת !), כל פסקול סרט , או הצגה שהופקו בישראל היו חייבים להיות מוקלטים באחד מ שישה או שבעה אולפנים בתל אביב . מדובר בשנים שלפני מהפכת המחשב האישי והאולפנים הביתיים .

אותם ששה שבעה אולפנים ניקזו לתוכם כמות מדהימה של ביזנס . בעלי האולפנים עשו כסף משוגע , דרשו בלי בושה עשרות רבות של דולרים לשעה , וידעו שהלוח תמיד יתמלא . המון אנשים רבו על מעט שעות אולפן פנויות .

2) והבהרה מספר שתיים. מה פירוש להיות "עוזר טכנאי" באחד מאותם אולפנים. לדעתי, זו היתה כמעט עבדות. כמובן שלא שילמו לעוזריטכנאי כסף. ה"תשלום" של עוזרטכנאי היה הזכות להיות באולפן, לראות "מפורסמים" מקרוב ואוליאולי, אחרי כמה שנים(!), לקבל צ'אנס להקליט מישהו.

התואר עצמו, "עוזר טכנאי", היה מטעה. כל מה שעשית בתור "עוזר טכנאי" היה לרוקן מאפרות (כולם, אבל כולם, עישנו אז), להכין קפה, לרחוץ כלים, לרוץ לקיוסק להביא בקיצור: היינו שואבי מים וחוטבי עצים. מדי פעם, באושר לא יתואר, היו נותנים לעוזר טכנאי לכוון איזה מיקרופון. אם היית פוצה פה היית עף על המקום, בידיעה ברורה שלעולם לא תעבוד בשום אולפן בארץ (כל בעלי ומנהלי האולפנים היו קליקה סגורה ומתואמת היטב) ושעשרה חולמים מסכנים אחרים, ממתינים מחוץ לדלת, לרגע שיתפנה מקום לעוזרטכנאי, ואז אולי גם הם יזכו לראות איזה מוזיקאי מפורסם מקרוב.

3 )הבהרה מספר שלוש: חברת התקליטים אף אחת מהן לא הסכימה להשקיע שקל במשהו שלא עבר דרך "אולפן אמיתי".


אז הייתי עוזרטכנאי, באחד האולפנים הגדולים בתל אביב. הסתכלתי בלוח הגדול שבמשרד, שעליו היו מסומנים כל הסשנים וראיתי משהו לא שגרתי: בלילה שבין יום חמישי ליום שישי, לא היה מסומן דבר. אף אחד לא היה רשום שם.


זה היה יוצאדופן עד מאוד, משום שהאולפן עבד 24 שעות ביממה. אחד יוצא ואחד בא. לכן סידרתי לעצמי עבודה בסשן של חמישי בלילה, סשן שנגמר ב – 22:00 וגם ביקשתי לעבוד ביום שישי בהקלטות שהחלו ב – 8 בבוקר.


במלים אחרות: היה "חור" של 10 שעות בלוח הזמנים. והמפתחות של האולפן בידי.


סיפרתי לחבריי ללהקה ( שרון בן עזר, אחותי , מתופפת וסולנית), שבי עוזיאל (באסיסט) ועמי לוי (גיטריסט) על התוכנית שלי. ביקשתי מהם לעמוד הכן ליד הטלפון בחמישי בלילה .

הסשן נגמר. ניקיתי את המאפרות וכוסות הקפה וחיכיתי עד שראיתי את כולם עוזבים ואת מנהל המשרד מתרחק במכונית ה-BMW המפוארת שלו, לא לפני שבחן אותי כדי להיות בטוח שאני נועל היטב את כל הדלתות. הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, וכשהיה ברור שאין אף אחד בסביבה, חזרתי לאולפן ופתחתי בידיים רועדות את הדלתות.


מהמשרד התקשרתי ואמרתי להם : "בואו". בתיק צד הכנתי עוד קודם את טייפ ארבעת הערוצים והכבלים שידעתי שאצטרך . עד שכולם הגיעו , חיברתי את ה טייפ הקטן והצנוע שלי לקונסולה הראשית ויכולנו להתחיל במיקסים למכונת ה – STUDER .

 

 

 

 

אמרתי לשרון: "תראי, יש לנו שמונה שירים ושמונה שעות. כלומר: לא יותר משעה של מיקס לכל שיר". שרון אמרה: "מי צריך יותר?" והמשכתי: "צריך גם להחליט עכשיו על סדר השירים בקסטה, מהו צד א' ומהו צד ב', כי לא יהיה זמן לעשות עריכה ולשנות את הסדר. אנחנו צריכים לעשות מיקסים לשירים אחד אחרי השני, בדיוק בסדר ובמרווחים שהם יהיו על הקסטה".

(יש לזכור: מדובר בסרט מגנטי, שצריך היה לערוך עם סכין ומדבקות, לא מסך מחשב שפשוט גוררים אליו קבצים, באיזה סדר שרוצים).

מי שיסתכל אי פעם במאסטר השמור במרתפי "האוזן השלישית", יראה גלגל של סרט רבע אינץ', שאין בו אפילו עריכה או חיתוך אחדגמרנו מיקס לשיר אחד, עצרנו את ההקלטה, ספרנו כמה שניות שקט, והמשכנו במיקס הבא. עמי לחץ "רקורד", אני לחצתי "פליי".

 

כך התחיל הלילה , שרק היום אני מבין כמה היסטורי היה, לפחות בשבילנו , ומה רבה היתה משמעותו . הסתכלנו על השעון ובכל פעם שעברה שעה עגולה , ידענו שצריך לעבור לשיר הבא . בהרבה מובנים , היה בזה הרבה מהמתח וההתרגשות של הופעה חיה , משום שכמו בהופעה חיה ידענו שלא תהיה הזדמנות לתקן טעויות , ומה שמוקלט כרגע יונצח לעולמים , כפי שהוא .

הצטרף לכך גם המתח האדיר, בידיעה שאנחנו בעצם גונבים זמן אולפן, מים גנובים ימתקו ושאף אלבום ישראלי מעולם לא מוקסס בנסיבות כאלו.

רק ימים אחר כך , חילחלה לראשי ההכרה בסיכון שלקחתי . בעלי האולפן גרו רק כמה בלוקים מהאולפן עצמו והיה ידוע לי , שאחד מהם נוהג להביא לאולפן בחורות בלילה.

הבנתי שאם היינו נתפסים , אז ראשית: כל הקריירה שלי כטכנאי הקלטות בישראל היתה מסתיימת לאלתר , ושנית קרוב לוודאי שהיינו מבלים את הלילה במעצר. בעלי האולפן היו שני קמצנים צרי אופקים , נצלנים סדיסטיים , קנאים לרכושם וסופרים כל גרוש . הם בחיים לא היו עוברים על זה בשקט. ואם לא די בכך אז ברור שאם היינו נתפסים , בעלי האולפן היו תופסים בעלות על המאסטרים , והאלבום הראשון של " פוליאנה פראנק " לא היה יוצא לעולם

אבל הכל דפק נפלא. לא היתה שום תקלה טכנית. שמונת המיקסים הוקלטו בזה אחר זה למכונת הרבעאינץ'. הקטע האחרון הסתיים בדיוק בזמן שהספיק לנו לכסות על עקבות מעשינו, לנקות את החדר ולאפס את כל המיכשור.לא היה זמן להקשיב למיקסים או לתקן משהו. שמתי את הסליל בתיק שלי, ושלחתי את כולם הביתה.

נשארתי באולפן והכנתי קומקום קפה לעובדים שבאו ב – 8 בבוקר. לאיש לא היה מושג מה שקרה שם בלילה. עבדתי לכל אורך הסשן של בוקר יום שישי (ניקוי מאפרות, הכנת קפה, הבאת סיגריות מהקיוסק, סידור המקרופונים בסוף) ואחר הצהריים סוף סוף הלכתי הביתה, אחרי 36 שעות ללא שינה. האנדרנלין השאיר אותי ער. לא יכולתי להירדם.

את התוצאות שמעתי רק כעבור כמה שבועות, כשמוטי שהרבני ואני לקחנו את הסליל למפעל השיכפול של הקסטות ויכולתי לשים בווקמן שלי את הקלטת הראשונה שנפלטה מהמכונה. יש לי אותה עד היום. אותה קסטה, לבנה, ללא כל הדפסה והיא יקרה לי מכל תכשיט שבעולם.

http://www.tapeline.info/images/whitetapeandcase_small.jpg

לפעמים אני חושב על המושג "מוסיקת מחתרת", ומחייך כשאני נזכר בלילה המחתרת הפרטי שלנו, הלילה שבו עשינו את "פוליאנה פראנק חיה ומתה בארון", פברואר 1989.
————————————–

תודה מיוחדת לבועז כהן שהקליד את הסיפור מכתב היד שלי , וגם שכנע אותי להתחיל בכלל לפרסם את הסיפורים שלי .

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסף   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 2:34

    שיחקתם אותה!

  • יחיאל   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 7:25

    אין לבחור הוא אחד הדיסקים שהכי השפיע על החיים שלי ופוליאנה פראנק אחת האמניות היחידות שאני מעריך בישראל. כל הכבוד

  • כרמל   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 7:33

    הייתי בכיתה יוד לדעתי כש"זיווה" יצא, איזו נוסטלגיה, איזה סיפור!!!

  • רזי בן-עזר   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 7:33

    תודה תודה למגיבים

  • דרומי   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 9:56

    מרגש.
    גם עבורי פוליאנה פראנק היו סמל.

  • עדי   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 10:17

    כמה טחנתי הלוך ושוב את הקלטת הזו… וכיף לקרוא את הסיפור. טוב שהיא עדיין אצלי… רושמת לי עכשיו, בעקבות הסיפור היפה הזה, לחזור אליה היום במקום לדיסק של "אין לבחור" 🙂
    תודה שעשיתם את זה, רזי.

  • יעל מסביון   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 10:21

    ללא ספק סיפור מדהים
    דווקא הפעם אני מבינה את מה שכתבת
    כי אני בעצמי עבדתי במקצת אצל יואב גרא
    אני חושבת שלעבור את הדרך הקשה בלהקליט באולפן
    המחתרתי (איך שקראת לו) רק חיזקה את האמביצה להמשיך ולהתעסק בסאונד
    ו"שיר הטכנאים" מחזור 5 אומר לך הרבה
    באמת כתוב וערוך יפה
    אהבתי

  • מתי   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 12:35

    בהחלט אחד האלבומים הטובים ביותר שהוקלטו בישראל

  • יערה   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 14:41

    טוב ששיכנעו אותך לכתוב את הסיפורים..

  • שגיא נאור   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 15:14

    וכל פעם שאני רואה בערוץ 24 את "האלבומים ששינו את המוסיקה" אני חושב על האלבום הזה.
    ללא ספק זמן קסם –
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=5687821

  • אודי שרבני   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 16:26

    נהדר.

  • אייל גרוס   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 22:55

    את הקלטת רצתי לאוזן לקנות ככשמעתי את גיבור צבא בהגנה ברדיו (היתכן?!)
    אחרי זה אני זוכר שרצתי לקנות את אין לבחור כשזה יצא.
    מכל מקום הקלטת ההיסטורית הזו שמורה איתי היטב.
    לצד הקלטות של נושאי המגבעת והפליז ודי.אקס.אם – זו היתה מוזיקה שכל כך השפיעה עלי ופתחה את ראשי.
    תודה שחלקת את הסיפור מאחורי!

  • בוחבוט   ביום 10 בנובמבר 2008 בשעה 23:16

    יש לי את הקלטת הזו, והיא אוצר נהדר נדיר ביופיו. תודה על הקטע הזה!

  • דורון   ביום 15 בנובמבר 2008 בשעה 13:59

    סיפור מדהים.

  • בנימין   ביום 16 בנובמבר 2008 בשעה 11:47

    ועכשיו אני רוצה לשמוע את האלבום הזה, שמעולם לא האזנתי לו.

  • ויק   ביום 29 בנובמבר 2008 בשעה 22:52

    במשמרות בצבא חרשנו על הקלטת הזו ועל 1900 של פורטיס וסחרוף.

    ואיפה איפה אפשר להשיג אותה היום?

    ויק

  • ויק   ביום 30 בנובמבר 2008 בשעה 21:47

    תיקון
    התכוונתי ל"סיפורים מהקופסא"
    של יקירנו פורטיס שיצא ב- 88.

    1900 שהוא לא פחות יפה מסיפורים, יצא ב- 90 בשיתוף פורטיסחורף.

  • תוכי   ביום 17 במאי 2009 בשעה 22:37

    גם אני שחקתי את הקלטת הזאת עד דק בתחילת התיכון בקיבוץ, ובכתה ט' זכיתי – בהתרגשות גדולה – לראות את שרון בהופעה ה'אמיתית' הראשונה שלי (ונדמה לי גם שלה בארץ), בקולנוע אלנבי שבעיר הגדולה. אני עדיין חושב שהקסטה הזאת (יחד עם זו של נושאי המגבעת שיצאה באותה תקופה), נותרו שתיים מהיצירות החשובות של הרוק הישראלי עד היום. תודה על הסיפור המאלף ועל שגרמת לי להזכר בתקופת הקסם הזו במוזיקה המקומית שכנראה כבר לא תחזור.

  • מתי ג'י   ביום 16 באוגוסט 2009 בשעה 1:39

    יש לי את "זהב שחור" מס' 2, בהוצאת האוזן השלישית.
    זה היה מגזין "מחתרתי", ובשנת 1987 פורסמו שם לראשונה מילות השיר "גיבור צבא ההגנה", כמה שנים טובות לפני שהקלטת יצאה לאור.
    אני גם זוכר איך, בשנת 89, השמיעו את "גיבור צבא ההגנה" בגלי צה"ל… וסוף סוף הבנתי במה מדובר.

    וכמה שנים אחרי זה יצא הדיסק "אין לבחור" וכמובן רכשתיהו.
    כיף להיות חלק מהסטוריה בהתהוות.

  • אלירן קאשי   ביום 5 בנובמבר 2009 בשעה 19:43

    שמע אחי הבאת סיפור ממש יפה
    יש לי טייפ ארבעה ערוצים
    ממש כמו שהיה לך אפילו אותו צבע
    אם זה מעניין אותך
    לא חשבתי למכור אותו
    מה גם שהוא עלה לי המון כסף
    קיבלתי אותו בתמורה למגבר פנדר טווין רברב
    ,מה שנראה לי היום כעסקה גרועה
    היתי בכיף נותן לך אותו תמורת
    אותו מגבר נוסטלגי

  • ערן מחלו   ביום 20 ביולי 2010 בשעה 15:26

    גדלתי על הקלטת הזו, כמו על "אין לבחור". אוהב אתכם הרבה, נתראה באוגוסט

  • קסטה   ביום 22 ביולי 2010 בשעה 14:31

    רזי ושרון, ניפגש בתמונע באוגוסט, כרגע רכשנו כרטיסים.
    אנחנו מגיעים עם הקלטת המקורית – תחתמו לנו עליה?

  • נעם   ביום 25 ביולי 2010 בשעה 16:57

    סיפור מדהים!
    פוסטר של ההופעה מקולנוע אלנבי יש לי עוד על הקיר
    http://www.facebook.com/photo.php?pid=13759666&l=7023e613a4&id=733145342
    וכמובן שלא אפספס את ההופעה הקרובה, סוג של סגירת מעגל 🙂

  • narkis tepler   ביום 25 ביולי 2010 בשעה 21:13

    זה די מדהים.
    תודה!

  • אורית עריף   ביום 31 ביולי 2010 בשעה 15:04

    עשית לי צמרמורת.
    והראיון אצל בן שלו ב"גלריה" היה מקסים גם הוא.

    תודה

  • אנדריי   ביום 8 באוגוסט 2010 בשעה 11:55

    גם לי יש עדיין את הFOSTEX160…
    מרגש לקרוא את הזסיפור של הקלטת שגם אני קניתי באוזן, כל כך התחברתי דווקא לאווירה של ההקלטה הביתית (גם לי היו הרבה כאלה, אבל …נשארו ביתיות)
    נפגש ביום ה' בבארבי

  • אלונה   ביום 11 בינואר 2013 בשעה 18:46

    איפה אפשר למצוא את חיה ומתה בארון היום? 🙂

  • אלונה   ביום 11 בינואר 2013 בשעה 18:47

    איפה אפשר למצוא את חיה ומתה בארון? 🙂

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*