סילחי לי, מאיה קזביאנקה

בשנת תשל"ט, 1979, הייתי בן 16, שחצן וציני, חשבתי שמאז שגיליתי את פינק פלויד וג'נסיס והביטלס שאני יודע הכל על מוזיקה.

כמו כל מדינת ישראל, צפיתי בפסטיבל הזמר, (ואולי זה היה קדם ארוויזיון, ואולי שניהם כאחד) מבניני האומה, בערוץ האחד שכולנו צפינו בו.

 

מתי שהוא הכריזו על השיר הבא, "היום אפשר לשיר", בביצוע מאיה קזביאנקה. השם לבדו היה בו מספיק לעורר על שפתי גיחוך. זה נשמע כמו בדיחה. והיא היתה כל כך שונה, ולא מתאימה ,ושרה בפאתוס ובקול גדול ובמבטא שלא ידעתי מהו אבל בטח לא נשמע כמו אריק איינשטיין או שלום חנוך, וזה היה נשמע לאוזני הצעירות, המורגלות בדגמים אנגלו-אמריקאיים של פופ, כל כך נלעג, ולבנטיני, כאילו היא איזו קריקטורה של פסטיבל סן-רמו שהוכלא עם משהו מהטלויזיה בערבית. צחקתי בלעג בקול רם.

 

לא הייתי היחיד. אם אני לא טועה ,היא קיבלה מקום אחרון או לפני אחרון.

 

אבל איזה הפסד. איזו דיווה אמיתית, איזה קול, איזה סיפור חיים מדהים שאף תסריטאי לא היה יכול להמציא.

 

תראו:

 

היא בעיני איזה שהוא סמל של מה שהיה יכול להיות אם מדינת ישראל לא היתה כל כך סגורה ומתכחשת להיותה מדינה הממוקמת בים התיכון, ולא על גדות הוולגה.  קזביאנקה ,יחד עם מייק בראנט, היא בלי ספק אחת הכוכבות הגדולות שאי פעם יצאו ממדינת ישראל, אבל מי שלא יחפש את שמה בגוגל אולי לעולם לא ידע זאת.

 

תחשבו איזה תרבות ישראלית, מקורית ,נהדרת, ברת-יצוא, יחודית רק לישראל היתה יכולה להיות אם למשל קזביאנקה היתה עושה אלבום עם ברי סחרוף. או אינפקטד משרום. או נגיד אם באלבום "סוף עונת התפוזים", באמצע סולו גיטרה של רוק מתקדם, פתאום מאיה קזביאנקה היתה נכנסת עם קולה הענק, והיה לנו פתאום איזה Great gig in the sky שהוא גם מרוקו וגם פריז וגם לונדון וגם כיכר דיזנגוף.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות