קונסולה של חברת TRIDENT הבריטית, הקונסולה הראשונה שלמדתי להפעיל
המיקסר, הקונסולה, הבריטים קוראים לה the deskהמכשיר הגדול, המפחיד, המרתק, הדבר הראשון והעיקרי שצד את העין כשנכנסים לאולפן הקלטות.
בשביל מה היה צריך בכלל קונסולה? ההסבר הפשוט ביותר, שהיווה את הסיבה להמצאתה בשנות השלושים ,הוא הצורך לאזן כמה צלילים, לחבר ביניהם, ולשלוט על עוצמתם. אתה מקליט זמר, עם גיטרה. ברגע שהחלטת לשים יותר ממיקרופון אחד, (אחד לשירה ואחד לגיטרה), אתה צריך מכשיר שיעזור לך לאזן ביניהם. קל וחומר, כשיש להקה או תזמורת שלמה, של 10 או 20 או 50 מקורות צליל שונים.
קונסולה וטייפ סלילים משנות השישים המוקדמות- שלושה ערוצים בלבד!
בשנות השישים, כשהתחילה ההקלטה הרב ערוצית, (כל צליל מוקלט לערוץ נפרד) קיבלה הקונסולה תפקיד נוסף: אחרי שהוקלטו כל הערוצים, לפעמים "חי" ולפעמים אחד אחרי השני, הקונסולה הפכה למכשיר העיקרי ל"בשל" יחד את כל עשרות הערוצים הבאים ממכונת ההקלטה ,לתת לכל אחד ווליום נכון, לתת לכל אחד את רמת האפקטים הנכונה (חלק מהאפקטים בנויום בתוך הקונסולה, חלקם מחוברים לה כקופסאות חיצוניות)
שתבינו, קונסולת SSL למשל, חלומו הרטוב של כל טכנאי בשנות השמונים והתשעים, עלתה לפחות רבע מליון דולר. במקרים רבים- שניים או שלושה מליון.
הSLL, מחיר של בית (מפואר), אני אישית לא הייתי חסיד של הסאונד שלה מעולם
תחשבו על התסריט הבא, שחזר על עצמו מאות ואלפי פעמים ב40 השנים האחרונות: המוזיקאים גמרו להקליט, יחד או אחד אחר השני, כל אחד את תפקידו. הטכנאי והמפיק נשארים באולפן, לוחצים פליי, וממכונת ההקלטה מגיעים כל הצלילים יחד. כל אחד מחובר לערוץ בקונסולה. וזה בדיוק שלב המיקס. הבישול. האמנות האמיתית של טכנאות ההקלטה. לוקח שנים ללמוד את כל הטריקים, ובסופו של דבר, זה בלתי מדיד, זה משהו שכל כך תלוי ברגש ובטעם אמנותי. תמיד ריתק אותי לשמוע שני טכנאים או מפיקים יוצרים שני מיקסים שונים לחלוטין מאותם ערוצים גולמיים, כאילו מדובר בשיר שונה לחלוטין. Let it Be של הביטלס הוא דוגמא אחת, ששוה אולי מאמר בפני עצמה. (המיקס המקורי, שיצא כסינגל, המיקס של פיל ספקטור, שיצא באלבום, והמיקס ה"עירום" שהוציא פול מקארטני לפני שנתיים).
וכאן בדיוק הנקודה של המאמר הזה. כאן בדיוק מתה הקונסולה.
למען הדיוק: יש תחומים שבהחלט עדיין צריכים קונסולה, ולא נראה לי שהמצב ישתנה בקרוב: בסאונד חי, בהופעות, מקומה של הקונסולה שמור לה לשנים. עדיין אין תחליף. (בהופעות גדולות, משתמשים לפעמים בשלוש או ארבע קונסולות שונות, כי הלהקה צריכה מיקס אחר מאשר הקהל, ולפעמים מיקס שלישי לשידור או הקלטה) באולפני טלויזיה, רדיו, ובכל מקום אחר שבו צריך לשלב בעת ובעונה אחת, ב"לייב" הרבה צלילים, עדיין נצטרך קונסולות בעתיד הנראה לעין. הן כמובן יהיו יותר ויותר ממוחשבות, אבל פני השטח שלהן, הממשק של הפיידרים שאצבעות מיומנות מחליקות אותם למקום הנכון, את זה עדיין נראה בשנים הקרובות.
אבל זה לא התחום "שלי". התחום הקרוב לליבי, עיקר המגע היום יומי שלי עם קונסולות הוא בלעשות מיקס למוזיקה מוקלטת.
ושם, לא צריך יותר קונסולות. או אולי אהיה יותר מדויק:
אני לא צריך יותר קונסולה. כי יש לי כבר קונסולה , וירטואלית, על מסך המחשב.
חלון ה"מיקסר" של התוכנה שאני משתמש בה בעיקר, ProTools
אתם לא מתארים לעצמכם אילו ויכוחים, דתיים בעוצמתם, מתנהלים בין טכנאים ומפיקים היום בדיוק על הנושא הזה. יש הרבה ותיקים, שפשוט לא יכולים לתאר לעצמם מיקס ללא קונסולה פיזית. “אני חייב לגעת בפיידרים ממשיים! זה עניין של רגש!” כך אתה שומע מכמה מעמיתיי, ביחוד הוותיקים שבהם.
בדיוק בשבילם יצרו בשנים האחרונות יצורי כלאיים: מכשירים הנראים בדיוק כמו קונסולות, עם פיידרים ואורות וכפתורים שכיף לגעת בהם, אבל הם אינם קונסולות. הם בסך הכל מכשיר המחובר למחשב, מעבירים למחשב את הנתונים, וכאשר הטכנאי מזיז את הפיידר הפיזי, הפיידר המצויר על המסך זז יחד איתו. בדיוק כמו שכשאתה מצייר בתוכנת מחשב ,העכבר מזיז את המברשת הוירטואלית שעל המסך.
נראה מרשים, אבל כל מה שזה- עכבר גדול בריאן שותפי נשאל יום אחד על ידי סטודנט משתאה, ביומו הראשון בקולג': “וואו, איזו מין קונסולה זו?" והצביע על מכשיר השליטה .“זו לא קונסולה" הסביר לו בריאן, “זה עכבר. בדיוק כמו עכבר המחשב שלך בבית, רק עם הרבה יותר כפתורים. אבל בעיקרון אותו דבר. כל מה שהוא עושה הוא לשלוט על מה שקורה על מסך המחשב.”
אבל גם אני וגם בריאן מסכימים, שאולי חוץ מאשר להראות טוב, ולהרשים לקוחות, אין לנו צורך בעכבר המגודל הזה. עכבר אחד מספיק לנו, והקונסולה האמיתי נמצאת על מסך (או יותר נכון שני מסכים מחוברים) של המחשב. הנה, כך נראה אולפן מודרני: שולחן, בלי קונסולה ,עכבר, מקלדת, ומסכי מחשב גדולים. אני אישית לא צריך יותר מזה.
ככה נראה האולפן שלנו. במקום קונסולה- כוס קפה. הקונסולה היא על המסך. ואני יודע שיבואו ויגידו לי :אבל הסאונד של הSSL! הסאונד של הNEVE!! (קונסולה מתחרה, לא פחות יקרה). סורי. את הסאונד של הSSL לא אהבתי מעולם, ואת הסאנד של הNEVE אפשר לקבל מהמחשב, או אם מתעקשים אפשר לקנות "רצועה" אחת של NEVE, ומכייון שבסוג המוזיקה שלי מקליטים כל כלי ותפקיד בנפרד, אחד אחר השני, ערוץ פיזי אחד הוא כל מה שאני צריך בשלב ההקלטה.
ערוץ בודד של NEVE, למי שמתגעגע לסאונד
הנה ג'ינה פאנט-סאאז, טכנאית מיקס מוערכת, בצילום בסביבתה הטבעית בשנות התשעים:
Gina Fant-Saez during her previous life as a large-format mix והנה ג'ינה של היום: לאפטופ. זהו.
Fant-Saez demonstrates her portable music rig.
11 תגובות על “מותה של הקונסולה”
זה מקסים אבל גם שובר לב. נורא אהבתי את הגודל העצום הזה, ואת ההחלקה העדינה של הפיידר תוך כדי הקלטה.
אויש, הנוסטלגיה (זה היה לפני 18 שנה לדעתי).
אבל כשלמדתי שם יצאו התקליטורים הראשונים ויואב ואחיו השמיעו לנו את The Nightfly של דונלד פייגן ואת So של פיטר גבריאל שהוקלטו דיגיטלית, והסבירו לנו שהצליל הנקי הזה הוא מושלם, הוא הדבר הבא, ועובדה. תפס.
אני מחבבת תקליטים, יש להם צליל חם ואפילו בצליל השריטות יש קסם (ברצועה הראשונה של הדיסק האחרון של אבישי כהן שומעים הקלטה ישנה וצליל התקליט המסתובב עושה שם משהו יפה.) אבל התרגלנו לנקיון הדיגיטלי, ומן הסתם בעוד כמה שנים גם הקונסולות של ההופעות יעלמו.
אף פעם לא יצא לי להגיד לך כמה אני נהנית לקרוא את הטקסטים שלך. אז, אצל גרא, שמענו הרבה את "חיה ומתה בארון" ואתה היית די אליל נערץ אצלנו בחבר'ה.
גם אני מצטרץ לרוני – הפוסטים שלך מעולים.
אני מחבב במיוחד את הפוסטים בנושאים שמאחורי המוסיקה אבל מנקודת המבט המקצועית, של איש אולפן (ולא מוסיקאי).
כיף כיף כיף לקרוא !
אחלה כתבה, מעניין מאוד.
משהו אחד חסר לי –
נראה לי הרבה יותר נוח וזריז להזיז סוויצ'ים על משטח, מאשר על מסך המחשב.
או במילים אחרות, על מחשב יש עכבר אחד שזז לאט, ועל קונסולה יש שתי ידיים שזזות מהר…
איך זה מסתדר?
מה זה המכשיר שנמצא אחרי כוס הקפה
בצד שמאל של התמונה שלך
תקליטים שחורים. גדולים. רק הם נשמעים טוב. ממש טוב..
אני לא מבינה כלום בסאונד, אבל אני מבינה במוזיקה..והאזניים שלי שומעות טוב מאוד. תקליטים ישנים נשמעים פי אלף יותר טוב מדיסקים חדשים (שלא לדבר על האם פי 3, שזו זוועה לאזניים..)
על 003
טוב עכשיו אני יודעת
ולאלינור בקשר לתקליטי הוניל יש 2 קטגוריות
תוצרת הארץ ותוצרת חוץ
הארץ הם על הפנים במיוחד הד ארצי
וחוץ יש להם איכות טובה. אבל אם שומעים בהם הרבה אין מה לעשות האיכות יורדת גם
אני אישית אוהבת לשמוע לפעמים את השריטות
העובדה שהסאונד של תקליטי ויניל מכיל גם את ההיסטוריה שלהם, ולא רק הקפאה מקצועית מוחלטת של סאונד ברגע נתון בזמן, היא סוד האנושיות שלהם – גם אנחנו מתבלים, גם אנחנו מתכלים, גם לנו יש סריטות, ורעש לבן (וגם בצבעים אחרים). גם אנחנו מעלים אבק
ההשוואה עם תצלומי שחור-לבן נכונה, אך לא מהסיבה של נוסטלגיה, אלא בגלל תכונה מהותית של המדיה האלה – הם דוהים לאיטם. כמו זכרון.
של הבלוג, תגלית שהחלה לפני 5 דקות באדיבותו של חבר שהוא דיגר מסור.
אני נוטה להסכים איתך לחלוטין ! ובעצם, לא אמרת כמעט שום דבר שאי אפשר להסכים איתו
עכשיו אנחנו רק צריך לשכנע את כל מאות הטכנאים שכן אוהבים את הסאונד של SSL
(-:
מותה של הקונסולה לפני מותם של ה
NS10
?
אם זה היה תלוי בי הייתי מעיף את הNS10
לא צריך אותם, לא אוהב אותם
בריאן השותף שלי הביא אותם, בטענה ש "הם כל כך איומים, שאם המיקס מצליח להישמע טוב עליהם, אז הוא בטח טוב"
הרמקולים העיקריים שלנו הם של
עם סאס וופרEVENT 20/20
ואותם אני אוהב מאד.
לרפרנס נוסף יש לנו זוג של טאנוי.
את רוב הדיסיקם שאני אוהב ברוק מיקססו על ססל…
אני נוטה לא להסכים איתך על מותה של הקונסולה כמו על מותו של האולפן המסחרי.
מה שיכולת לעשות פעם רק באולפן אתה יכול לעשות היום בחדר השינה שלך.
אפשר להתווכח ימים על מה נשמע יותר טוב מיקס אין דה בוקס או אווט דה בוקס, אני חושב שמי שיש לו אולפן ויש לו כסף עדיף שיהיה לו את 2 האפשרויות.
אני בא מתחום הסאונד להופעות וכמה שאני אוהב מיקסרים דיגיטליים על הנוחות שבהם, מידאס הרייטג 3000 גדולה וכבדה נשמעת יותר טוב..