לפני כמה שנים, כשעולם ההקלטה היה עדיין בעיצומו של המעבר מסרט הקלטה מגנטי–אנאלוגי להקלטה דיגיטלית במחשב, הלכנו בריאן, אני ,ועוד כמה חברים–טכנאים להרצאה.
הנואם הראשי בכנס היה הטכנאי–מפיק רוג'ר ניקולס. ניקולס הוא אחד האנשים החשובים והמכובדים ביותר בעולם ההקלטה מאז שנות השבעים ועד ימינו. הוא עבד עם כ–ו–ל–ם, הפיק את כל הגדולים, וזכה בשבעה פרסי גראמי, חמישה מהם עם ההרכב המזוהה ביותר עם הסאונד שלו: סטילי דאן.
הוא בדיוק גמר לעבוד על האלבום של סטילי דאן "Two Against Nature”, וסיפר על תהליך ההפקה.
“עד שהגענו לשלב המיקס, השתמשנו בקצת יותר ממאתיים סלילים של שני אינץ'” הוא אומר בגאווה.
שתבינו: סליל של שני אינץ' מספיק לבערך 16 דקות. טכנאים "רגילים" מצליחים להקליט על סליל שלושה ,(אם קצרים ארבעה ) שירים. אלבום שלם, של נגיד 12 שירים, מצריך 4-5 סלילים, ואם מתקמצנים אז שלושה.
ושוב: ניקולס עומד ומתגאה שהוא הצטרך מאתיים. לאלבום אחד.
כל סליל עלה בזמנו לפחות 150 דולר. תחשבו בעצמכם כמה זה ביחד.
אדי מאשאל, אחד החברים שבא איתנו, טכנאי דגול בפני עצמו (הקליט את כל אלבומי האיגלס, ועוד רבות ונצורות, אבל אדם מאד צנוע) מרים יד ושואל את מה שעבר בראש של כל הנוכחים: “מאתיים סלילים?? בשביל מה??”
ניקולס עונה לו בגאווה: “אני מקליט רק על סרט 'בתול'. זאת אומרת, שאם מתחילים להקליט, וזה לא יוצא בדיוק מושלם, אני לא מחזיר את הסרט אחורה. אני ממשיך להקליט את הטייק הבא אחרי, לא במקום, הטייק הראשון, על פיסת סרט חדשה. לפעמים היו חמישים טייקים לשיר אחד. אצלי הסרט הולך רק קדימה. אין אחורה".
"אבל למה?” אדי שואל, “אם זה טייק לא טוב, מחזירים את הסרט אחורה ,ומקליטים על זה, לא?”
“לא אני" עונה ניקולס. אני מסוגל לשמוע את ההבדל בין משהו שהוקלט על סרט 'בתול' לבין סרט שהוקלט מחדש על גבי טייק קודם.”
בנקודה זו הסתכלנו אנחנו אחד על השני, וידענו שאין טעם להמשיך לשאול. אין עוררין על כישוריו והישגיו של ניקולס, אבל מסתבר שגם במקצוע שלנו יש מקום להיות גם מעולה וגם פלצן בעת ובעונה אחת.
11 תגובות על “על טכנאות הקלטה ,הגזמה יומרנית ומה שביניהם”
דבר ראשון,כיף לראות שיש לך בלוג, אני תמיד נהנה לקרוא דברים שאתה כותב. שיהיה בהצלחה ותהיה בטוח שאני אבוא לכאן הרבה!
לעניין הפוסט , אני לא סובל את סטילי דן אבל לא מכיר אף אלבום שמתקרב לצליל המטורף של האלבום הזה ולכן לא רואה איך ניתן להאשים בפלצנות טכנאי שסיפק את הסחורה פעם אחר פעם, מעבר לכל דימיון(הודאת בכך).
המצחיק הוא שייחסתי את הסאונד דווקא לאליוט שיינר עד כה וכאן חשפת בפניי את ה"אשם" האמיתי לכך שהאלבום הזה הפך לרפרנס הכיול של כל הזמנים.
הם לנתח יהיו פוצים פדנטים חסרי חוש הומור וגמישות ויקטפו גראמי כאילו היה נענע בגינה ואנחנו נישאר ישראלים קומבינות אימפרוביזציה סבבה בואנ'ה שבלול נשמע פצצה לזמנו !
דבר ראשון: תודה
דבר שני: תיקנתי את המילה פלצנות, אתה צודק
דבר שלישי: אין עורין על הכישורים והניסיון והאוזן הפנומנלית של רוג'ר ניקולס.
אני אישית משתמש ברפרנסים אחרים כשאני עושה מיקסים, בעיני הסאונד שלו "זהיר" מדי, "מסודר" מדי. ובכלל, ןאני אומר את זה כאיש סאונד, השנים האחרונות הוכיחו שסאונד הוא לצערי הרבה פחות חשוב וקריטי להצלחה האמנותית והמסחרית של שיר ממה שהיה מקובל לחשוב. אם 99% מהאנשים מרוצים מהסאונד של אמ פי שלוש מנוגן באייפוד…
הי רזי
פוסט מעולה.
תוכל אולי להרחיב קצת לגבי רפרנס כיול ?
תודה,
לירון
אם 99% מהאנשים מרוצים מהסאונד של אמ פי שלוש מנוגן באייפוד…"
oh yeah.
האודיופיליות די פשטה את הרגל. כל סטנדארט צרכני חדש של סאונד שיוצא ונטמע *מוריד* את רמת הסאונד, לכאורה. האמת היא קצת יותר מורכבת – אין משמעות לרמת רזולוציה ודיוק בסאונד כאשר כמעט כל תוצר אודיו מקומפרס בתהליך המאסטרינג ברמה כזו שאין משמעות למנעד האמפליטיודה שלו (וזה עוד לפני תהליך הקימפרוס למפ3 – שמוסיף עוד רעש לסאונד)
לגבי חשיבות הסאונד להצלחה של שיר – החשיבות של הפארמטר הזה היה כמעט תמיד מוגזמת (בדרך כלל על ידי טכנאי הסאונד) – ונמצאת איפה שהוא מקום אחרי איכויות מוסיקאליות של השיר, הנגנים, המילים, ההפקה המוסיקאלית, ועוד גורמים שונים שלא קשורים בכלל בתוצר עצמו (שיווק).
איכות סאונד היתה חשובה כאשר איכות סאונד יוצאת דופן היתה באמת יוצאת דופן. כיום איכות סאונד היא לא מה שתבליט קטע מוסיקאלי מהאחר. כולם משתמשים בציוד היום שנותן תוצאות איכות גבוהות מאוד בין עם זה מוקלט עם כרטיסי קול שעולים 1000 שקל או 20,000 שקל ההבדלים מאוד מינורים – בטח לאוזן של המאזין הממוצע – ובטח כאשר המוסיקה תעבור תהליכים שישטיחו את האיכות שלה בשלב המסטרינג..
מסכים מאד.
נראה לי שבתקופה שבה היית חייב ללכת לאולפן "אמיתי" כדי להקליט שיר, נראה לי שאנשי הסאונד קידמו וטיפחו את המיתוס ש אין סיכוי לשיר להצליח אלא אם כן איכות הסאונד שלו עומדת בפאראמטרים מסוימים. חברות התקליטים עזרו לשמר את המיתוס הזה. אבל אין ספק שהיום, כאשר הכל שטוח: רמת הווליום, רמת הסיגנל, רמת הרעש–סאונד הפך לגורם לא מיותר ,אך משני בתעשיית המוזיקה.
דבר מאד דומה קרה בתחום הצילום: טכנית, מצלמה של 600 דולר של היום, נותנת תוצאות טכניות שלפני 20 שנה היה צריך המון ציוד, חדר חושך, הכשרה וניסיון של שנים
כדי להגיע אליהן. ואני מדגיש: טכנית בלבד.
כמובן שהמהדרין והמומחים מייד יראו את ההבדל גם היום בין צילום חובבני לבין מקצועי, או ישמעו את ההבדל בין כרטיס קול של 1000 או 20000
אבל היום ה"מומחים" אינם חשובים. המרצע יצא מן השק: מעבר לסף מאד בסיסי של איכות טכנית, למירב האנשים ההבדל הוא פשוט לא מורגש
אני חושב שעניין הרפרנס הוא באמד נורא חשוב ,ולכן אני חושב שאקדיש לו פוסט שלם בקרוב
ותודה!
סאונד טוב
ומוכנה לשלם על זה מחיר יותר גבוהה
אבל
אין ספק שהיום, כאשר הכל שטוח: רמת
הווליום, רמת הסיגנל, רמת הרעש–סאונד הפך לגורם לא מיותר ,אך משני בתעשיית המוזיקה.
חבל מאוד שזה כך
פוסט נפלא, מאוד מעניין.
באותו נושא של איכויות, מה דעתך על טכנולוגיות
SACD, SHM?
"ציטוט"
אני אישית משתמש ברפרנסים אחרים
למה לך להשתמש ברפרנסים אחרים הרי לכל שיר יש צבע אחר והרי סאונדמנים באים במטרה ליצור מיקס וסאונד משלהם ולא חיקוי של דבר ספציפי או בלאנס ספציפי.
ג'ים: אין לי שום דבר נגד פורמאטים כמו SACD
אבל, הבעיה העיקרית היום באיכות הסאונד היא לא טכנולוגיה. יש טכנולוגיות נפלאות. הבעיה היא שהקהל לא מעוניין בזה כי הקהל לא שומע את ההבדל.
ולכן לא DVD-Audio ולא SACD לא יצליחו לנצח את ה mp3 האיום.
לlives studio
אני משתמש ברפרנסים לא כדי לחקות. הסיבה העיקרית היא הסובייקטיביות של האוזן האנושית: אנחנו כל כך בקלות יכולים לשכנע את עצמנו שמה שאנחנו שומעים הוא טוב ,שיש מספיק באס, שהשירה נשמעת מספיק ברור… צריך איזה שהוא נקודת התייחסות חיצונית כדי לא להיסחף לאשליה של שכנוע עצמי.
לאיזה ריפרנסים הינך מאזין כדוגמה. ?