הקדמה:כל מי שעבד באולפני הקלטות יודע, שזו הזירה שבה אמנים רבים, ודווקא המצליחים שבהם, מגלים את הצדדים המכוערים ביותר של אישיותם. באולפן אין לגיונות של מעריצים ללטף את האגו,רק חדר קטן ואטום, ציוד הקלטה החושף באוביקטיביות אכזרית כל זיוף, והלחץ העצום הטמון בידיעה שכסף רב ותקוות רבות תלויות באיכות ה"טייק" שמונצח באותם רגעים. יש הרבה מוזיקאים שזה הופך אותם לבני אדם מאד לא נעימים.

הפעם החלטתי להיזכר דווקא בפעם שבה חויתי את הצד היפה יותר באישיותו של מוזיקאי ישראלי באולפן ההקלטות.

 

 

הימים הם ימי שלהי שנות השמונים. אני עובד כטכנאי מתחיל באחד מאולפני ההקלטה בתל אביב. בדרך כלל נותנים לי את משמרת הלילה, שבה שעות האולפן זולות יותר, ולכן נותנים לקליינטים את הטכנאים המתחילים והלא מנוסים. (כמוני).

והנה, לילה אחד, מגיע לאולפן דני ליטני. הוא בא להקליט שירים לפס קול של הצגת ילדים. איתו באה במאית  ההצגה, ואיתם הם מביאים פלייבקים מוכנים של המוזיקה. כל מה שאני צריך לעשות הוא להקליט את השירה של ליטני, ולעשות מיקס מהיר. אני מסדר לו מיקרופון, ומנסה לשמור על קור רוח מקצועי, כשכל הזמן עובר לי בראש "אני מקליט את דני ליטני! אני מקליט את דני ליטני!" למותר לציין שמתחת לחזות המקצועית המזויפת שלי מסתתר ילד קטן ונרגש, שמתפלל  בלב "רק לא לעשות פשלה…"

אבל זה בדיוק מה שקרה. אחרי כיוון מיקרופון קצר, אני בודק את עוצמת הסיגנל, שואל את דני דרך האוזניות "מוכן?" הוא אומר "כן, תקליט!". אני לוחץ רקורד, וליטני שר את כל השיר הראשון בטייק אחד, מושלם. (למי שלא יודע, אפילו לזמרים מיומנים, להקליט שירה בטייק אחד, ראשון, בלי שום צורך לתקן, הוא דבר נדיר מאין כמוהו. יש זמרים שצריכים להקליט בנפרד כמעט כל מילה כדי להישמע סביר. יום אחד אם אהיה במצב רוח נקמני, אספר מי הם).

בינתיים, בחדר הבקרה, הבמאית זורחת : "דני, זה היה נהדר! בוא ישר נעבור לשיר השני!" ודני שוב, בטייק אחד מושלם, שר את השיר השני.  ואז השלישי. אחרי סוף השיר השלישי , הוא מוריד את האוזניות ונכנס חזרה לחדר הבקרה. "אפשר לשמוע?" הוא מבקש. הבמאית אומרת "אני יוצאת רגע לקנות סיגריות, תקשיבו בינתיים". בגאווה רבה אני מחזיר את הסליל לאחור, ולוחץ פליי. לאחר שניות אחדות אני מבין  בבעתה בדיוק את הטעות שעשיתי. שמתי הרבה מדי ( אבל הרבה יותר מדי) קומפרסיה על המיקרופון. בלי להכנס להסבר יותר מדי טכני, חירבנתי ,אבל לגמרי, את שלושת הטייקים המושלמים. השירה של ליטני נשמעת כמו רדיו AM ביום קליטה גרוע, מעוותת ומעוכה. "אני…סליחה..לא שמתי לב..שלא כיוונתי טוב..לא יודע איך זה קרה…" אני מגמגם ביאוש. אין שום דרך לתקן, להציל או להסתיר את מה שעשיתי.

זהו, אני חושב לעצמי. הלכה הקריירה.

לא אחת ראיתי, כעוזר טכנאי, אמנים עוזבים את האולפן בחרי אף, צעקות וקללות על פשלות קטנות בהרבה, ונשבעים לא לחזור לאולפן עד שלא יוחלף הטכנאי. וטכנאים יש כמו זבל, במיוחד מתחילים ולא מנוסים כמוני…לקחתי נשימה, והתכוננתי למקלחת הנאצות שעמדה בוודאי לבוא.

אבל דני ליטני , ועל כל אכיר לו טובה תמיד , כנראה ראה כמה מפוחד הייתי , ובשיא הפשטות אמר " עזוב , אל תדאג ,  תכוון את הקופרסור שוב , נקליט את זה עוד פעם ." ולבמאית שבדיוק חזרה לאולפן הוא אמר " הקשבתי לטייקים , ואני רוצה לעשות את זה עוד פעם , אני חושב שלא הייתי כל כך טוב ". "מה שאתה חושב…" אמרה הבימאית, "אבל יש לנו עשרה שירים להספיק, אתה בטוח?"

"כן" אמר דני, חזר למיקרופון, חיכה עד שאכוון את המיכשור, ועד הבוקר הקליט את כל עשרת השירים, רובם בטייק אחד, וללא פשלות נוספות מצידי…

עד היום אני לא יודע אפילו את שם ההצגה, (אני זוכר במעורפל שעוד זמרת או שתיים השתתפו בחלק מהשירים, ושאחד מהשירים היה על ילד שטס באויר), אבל את הנדיבות והסלחנות שגילה זמר מנוסה ומשופשף כלפי טכנאי צעיר ומפוחד, לא אשכח לעולם.