אני מסתובב באולפני הקלטות ומדבר ומתעסק עם מוזיקאים ולהקות המון שנים, ויש כמה מיתוסים, מנטרות, שעולים שוב ושוב כשאתה מדבר עם מוזיקאים, ומצליחים לעצבן אותי כל פעם מחדש. חלק בגלל חוסר דיוק עובדתי, חלקם בגלל פרוש לא נכון של עובדות. הנה הראשון. אם את/מוזיקאי/ת, אני בטוח שאו שמעתם מאחרים או הוצאתם מפיכם את המיתוס הבא:
א. ניק דרייק.
אני יודע שאני מסתכן כאן בנפשי. ניק דרייק הוא נושא SUPER רגיש וסופר רגשי וטעון אצל המון אנשים, ביחוד מוזיקאים. הוא תופס את מקום "הקדוש הפטרון" של כל המוזיקאים שמרגישים לא מוערכים, לא מצליחים מסחרית בצורה שהם חושבים שמגיע להם, שבטוחים ש"העולם לא מוכן למוזיקה שלהם". וש"הקהל נותן לגאונים למות אלמוניים".
אז קודם כל העובדות שאני כן מסכים איתן: כן, ניק דרייק היה גאון.מאד מאד אוהב אותו. כן, הוא מכר בחייו הרבה פחות מאשר אחרי מותו, וכן, הוא התאבד בשנת 1974 בגיל 26. אבל….
חייו ומותו הפכו לקלישאה שנהייתה שגורה בפי המון מוזיקאים, במיוחד מהסוג האלטרנטיבי, וישנן כמה עובדות שמתעלמים מהן, או בוחרים לעוות לשם העצמת המיתוס.
אז ככה:
1 ניק דרייק הוחתם בגיל 20 (!) על חוזה תקליטים עם חברת תקליטים גדולה, קיבל מקדמה, ומאותו יום לא היה צריך לעבוד בעבודה אחרת לפרנסתו. לא היה מליונר, אבל לא היה צריך להפוך המבורגרים או להיות מוכר בחנות גיטרות.
2 בניגוד למה שכתוב בויקיפדיה (מה? טעויות בויקיפדיה???), נמכרו כ60 אלף מאלבומיו בזמן חייו. נכון, אלו מספרים קטנים מאד יחסית למישהו נגיד בן דורו כמו ג'יימס טיילור, אבל יחסית לשאר המוזיקאים בעולם, חיים או מתים, הוא באחוזון העליון. כן. מירב המוזיקאים בעולם לא מתקרבים לזה כל ימי חייהם. אפילו באמריקה.
3 חלק ענק מחוסר ההצלחה היחסי שלו הוא תוצאה ישירה של סרובו להופיע חי על במה, או להתראיין. בשביל אמן פולק, להחליט שהוא לא מופיע, זו צורה אחרת לומר: "החלטתי שלא אמכור תקליטים”. כמובן שלמחלת הנפש שלו, הדיכאון, היה חלק גדול בזה, אבל הסיבות אינן משנות את התוצאה. תקליטי "זמר-עם-גיטרה”, אז כהיום, לא יגיעו לתודעת הקהל אלא אם כן יהיו נתמכים בסיבובי הופעות.
4 הקהל הרחב אולי לא הכיר אותו, אבל הביקורת על שלושת אלבומיו היללו אותו, כולל עיתונים גדולים ומשפיעים כמו הרולינג סטון.
אז מה היה לנו? חוזה עם חברת תקליטים גדולה בגיל 20, (שהשקיעה בו בעוד שני אלבומים אחרי הראשון), 60 אלף עותקים, ביקורות מהללות,ולא להצטרך לעבוד מחוץ למוזיקה. וכל זאת בלי להופיע. תאמינו לי, ש99% מהמוזיקאים בישראל ובעולם היו חותמים על עיסקה כזו עם השטן בתמורה לנשמתם בלי למצמץ, אם לא היית מגלה להם שחלק מהעיסקה הוא מוות בגיל צעיר. אז רק חצי היו מסכימים.
אבל כמובן כאן נכנס עניין ההתאבדות. וזה החלק הרגיש ביותר כמובן, והחלק שמקומם אותי ביותר במיתוס. איך שהוא, תמיד ההתאבדות של ניק דרייק נקשרת במלל הפופולרי עם חוסר ההצלחה המסחרית שלו. משהו כמו "הוא התאבד בעקבות שברון לב על חוסר ההכרה של הקהל".
זה פשוט לא נכון. ניק דרייק סבל ממחלת נפש. קוראים לה דיכאון קליני. הוא התאבד ממנת יתר, ביודעין או בשוגג, כתוצא ישירה של המחלה. להגיד שהוא התאבד כי הוא לא מכר תקליטים, זה כאילו לומר שאם הוא כן היה מוכר, זה היה בצורה פלאית מרפא אותו מהמחלה והוא היה חי בריא ומאושר. כל מי שמצוי, אפילו טיפה, בעובדות שקשורות למחלת הנפש הזו, יודע שלא רק שלדיכאון קליני אין קשר ישיר לעובדות, אלא להיפך, אחד הסימפטומים העצובים ביותר של דיכאון היא התעלמות מעובדות, חוסר היכולת לראות את העולם כמו שהוא. אם ניק דרייק היה מוכר מליון אלבומים,או עשרה מליון, זה לא היה עושה אותו לא יותר ולא פחות חולה בדיכאון קליני. ניק דרייק התאבד כי הוא היה חולה. זה הרבה פחות רומנטי מ"שברון לב על התעלמות הקהל" אבל זו האמת.
(קורט קוביין, מכר עשרות מליונים. וגם הוא התאבד. וגם הוא כתוצאה של דיכאון.)
אז בפעם הבאה שמוזיקאי שלא מצליח מסחרית בוכה לי ואומר "גם את ניק דרייק לא העריכו בחייו והוא לא מכר", יש לשאול אותו: קודם כל, האם השירים שלך גאוניים כמוהו? דבר שני, האם אתה יודע את העובדות על ניק דרייק ומספרי המכירות לאשורם? או שלהגיד "הוא לא מכר כלום בחייו" זה פשוט מאדיר את המיתוס? ואם אתה לא מצליח מסחרית- האם אתה מופיע מספיק?
כן, יש כמה יחידי סגולה כאלו, שבימי חייהם לא הגיעו להצלחה מסחרית (ראה ערך "ואן גוך לא מכר ציור בחייו") ואחרי מותם הוכרו על ידי העולם כגאונים ונמכרו במליונים. אבל האמת העצובה היא, שמרבית המוזיקאים שאינם מצליחים….פשוט אינם טובים כל כך. או אינם מנהלים את הקריירה שלהם נכון.
בוא נהיה ראליסטים: מה יותר סביר, שאתה גאון שהעולם אינו מוכן לגאונותו, או שפשוט (עוד לא) כתבת שיר טוב?
23 תגובות על “מיתוסים מעולם המוזיקה שפשוט נמאס לי לשמוע-חלק א”
אחת, צריך להיות אומלל ומדוכא בשביל לכתוב מוסיקה גאונית. שתיים, המוות הוא מקדם מכירות הכי טוב ויהפוך אותך לאגדה כי תמיד תשאר צעיר.
מספר משהו על היחסים שבין היוצר לעולם. אשמח לקרוא את הבאים
טוב, רזי, באמת טוב שהוספת אזהרת משתמש למעלה
זה באמת לא פוסט המיועד לבעלי לב חלש
אינני יודע, יכול להיות שאינני מסתובב עם רוקיסטים, אבל המיתוס של דרייק לדידי אינו קשור לא בדכאון ולא בעובדה שיחסית הצליח בחייו
עובדות ידועות למדיי
גם לא בעובדה הידועה למדיי שזכה בבקורות מהללות לאלבומו הראשון, ולכך שאלבומו השני נחל כישלון כלכלי חרוץ, אך לא ביקורתי
Joe Boyd וגם גבריאלה דרייק כבר סיפרו את הסיפור פעמים רבות ועל במות שונות
ניק לדידי הוא סיפור על אמן אינטרוברט-קיצוני, משמע: אישיות מופנמת מאוד, שניסה להעז
ונפשו הכריעה אותו
עד למצב שבו לא יכול היה לנגן ולא להלחין עוד מחמת דיכאונו המחמיר
בסרט תיעודי העידה אחותו שכל מה שעניין אותו בימיו האחרונים היה שמישהו אי-פעם ישיר את שיריו
ובכך הוא די הצליח, יש לאמר
מוצרט היה אינפנטיל לא מודע לעצמו, ויצירתו הייתה גאונית, כלומר – אלוהית ולא קשורה אליו ולאדם שהיה.
האם יש מקבילות לגבי מוסיקה מאוחרת יותר?
אני לא פסיכאטר אבל אני אוהב את ניק דרייק
אף אחד מאיתנו לא ממש יודע, אבל מהמידע שיש, ניק דרייק כנראה התאבד כן בהקשר של יצירתו והצלחתה, אבל לא במספרים ולא בכצ=מויות, זה היה עניין אישי שלו שהוא סבר שהמוזיקה שלו לא מגיעה למספיק אנשים, אבל באמת, אנחנו יודעים מעט
מה שמדהים הוא שעד לפני 10 שנים, 12 שנה, מקסימום 15 שנה לא דיברו עליו ולא הכירו אותו הרבה, אני כן, אבל בעשר השנים האחרונות כל דג רקק כושל ולא מוכשר וכל עיתונאי פיסח מזכירים את דרייק, סתם, כי אף אחד מהם לא מתקרב לנעליו, מהאמנים החדשים, רובם, יש גם כמה מעולים (לא ממש בארץ)
העלית נושא רגיש… עור דק…
אולי בפעם הבאה- מיתוס- צריכים סמים בשביל ליצור יצירה מוזיקלית ראוייה
על אף גילי הצעיר יחסית אני מאזין לדרייק כבר 15 שנים לערך מאז נתקלתי באלבומו הראשון
את ההצלחה רבתי המחודשת החלה פרסומת של פולסוואגן גולף בגרמניה עיטר השיר Pink Moon
זה קרה בשלהי 1999
הפרסומת מאוד הצליחה ואז עברה לאירופה ולארה"ב
אהוד בנאי בספרו זוכר כמעט הכל מעיד שהאזין לדרייק כבר באמצע שנות השבעים
אישית, רדפתי שנים אחר הבוטלג של דרייק מבצע סטנדרטים של בלוז, ובעיקר את שיריו של ג'קסון ס' פרנק
וזה יצא סוף כל סוף רשמית באלבום family tree
שראה אור לפני כשנתיים
אם לא הייתי ברור מספיק:
אני בכלל בכלל לא מנסה ל"נפץ" או "לתקוף" את מיתוס ניק דרייק
להיפך
מה שמעצבן אותי הוא הזילות שגורמים "כל דג רקק כושל ולא מוכשר" כדברי שרון לזכרו ויצירתו של דרייק, על ידי יצירת מין משוואה שאומרת "אם אני לא מצליח ולא מוכר, אני בחברה טובה, סימן שאני בקטגוריה של ניק דרייק"
ובנוסף לכך, כדי להעצים את המיתוס מעוותים עובדות.
ולמר אהרון תמוז
אני אומר זאת בכל הכבוד והנימוס
נתקלתי בשמך, ובתלונות על הספאם שאתה מפזר בבלוגים רבים שאני מבקר בהם.
אם באת לבלוג שלי להגיב בצורה עניינית ורלוונטית, ברוך הבא. אבל אם התגובות שהשארת על הפוסט הזה הם סימן לבאות, לא נותר לי אלא לצטט את איריס יער אדלבאום, מהבלוג שלה:
"
לפרוייקט "אהרון תמוז"
אודה לך אם תצמצם את הנוכחות שלך לתגובות רלוונטיות. זה מתחיל להידמות לטרולינג מהסוג המעצבן ביותר "
רזי
אני אכתוב בקצרה
ובלי הרבה פלצנות
אוהבת מאוד את ניק דרייק
ותודה על האינפורמציה שכתבת כאן בפוסט
מחכה לחלק הבא
כן, הפרסומת של פולקסוואגן, מכיר, שמעתי על זה, והבנתי שזה השפיע על המונים, מצחיק, באמת, בשלב של הפרסומת אני הייתי כבר מכור עמוק שנים רבות לאיש העצום והשביר הזה
אבל בזכות הפרסומת אתה שומע אותו, ואחרים, כך שזה טוב, אבל בכל טוב יש רע, ומאז באמת אולי הוא נהיה "פופולרי" מדי…
אגב הבוטלג הזה, שיש לי אותו, וגם את התקליט הרביעי המקורי, לפני ההוצאה המחודשת שלו, אז הוא מכיל יותר דברים ממה שיצתא אחר כך, אם כי הקטע של אימו ששרה זה דבר מדהים וייחודי שלא היה
אהוד בנאי באמת מספר כבר שנים על זה, על דרייק, על סנדי דני, שהוא שומע שנים רבות, ומעריץ אותם
דיכאון, בשונה ממצב רוח רע, הינו מחלה, אשר יכולה להרוס חיים אם לא מטפלים בה כמו שצריך. אחת הבעיות עם המחלה הזאת, היא שאתה לא יכול להחלים ממנה. זה תמיד בפנים. אקטיבי או פאסיבי, זה שם.
קרא קצת בנושא לפני שאתה משתלח ככה באנשים
http://www.psychologia.co.il/depres1.htm
אגב, אין בארץ בשום מוסד חליפת משוגעים לבנה.
תודה שהגבת, ותודה שהבאת את הלינק, וכמובן כל מילה שלך צודקת
אבל אל תבזבז את זמנך לענות לאדם הזה
הוא טרול מסוג המצוי, הוא מציף בימים האחרונים את הבלוג שלי ,כמו שהציף אחרים
כל תגובה שלו תימחק אוטומאטית ברגע שאראה אותה
ואם הוא קורא את המילים האלו:אני מבקש ממנו לא לבוא לכאן יותר.
לא נראה לי שזה הפורום לדון בדיכאון אולם מר תמוז טועה. דיכאון היננה מחלה שנגרמת בעיקר מחוסר איזון כימיקלי. מאד קל לגרום לדיכאון על ידי אכילה לא נכונה או חוסר עיסוק בספורט. אבל ברוב המקרים הסיבה לדיכאון אינו קשור לאורח חיים או למציאות בה אדם חי. כשהורה שכול מתאבד, הסיבה נעוצה במציאות אבל ברוב המקרים, אנשים עם כימיה נורמלית רוצים לחיות גם עם המציאות מרה. אני לא מאמינה שמר תמוז קבל אינפורמציה שגויה, נראה לי שהוא פשוט נתפס בשקר.
הכתיבה קולחת והמאמר פשוט מאלף.
מחכה בקוצר רוח לטורים הבאים.
רוסס!
באמת לא חשוב מה סיבת מותו של ניק דרייק, כמה הצליח או לא. אני אתיחס למהות הרעיון שלך, השימוש בקייס של ניק דרייק.
מסכים איתך.
רוב רובם של היוצרים העצמאיים ששולחים לחמם על פני הרשת, פשוט אינם ראויים כנראה. אבל מחמיא להם ולעצמם להיצמד לסיפור של ניק דרייק.
מה שרשמת בסוף, הרמז לבוב דילן , גם זה נכון.
כל מי שלא יודע לשיר מיד נצמד לבוב דילן.
"הנה תראו איזה זמר גרוע הוא ואיך הצליח."
אז איך זה שיש כל כך המוני שמרים גרועים וכולם אינם בוב דילן ?
באופן כללי, הרבה פעמים סיפורי המיתום הם סיפורי מילוט למי שקשה לו להודות בכשלונו.
כמעט כולנו לא מכרנו ציור אחד, וכולנו אינינו ואן גוכים במורד הרחוב.
אני מסכים לגמריי עם הצורך בשבירת המיתוסים האלה, (גם כתבתי על כך השבוע בבלוג שלי בהקשר של אליוט סמית') אבל לא בגלל המוזיקה אלא יותר בגלל קדושת החיים.
לא הכרתי בכלל את המיתוס על ניק דרייק אבל נהניתי לקרוא את ההפרכה. וכן, הרבה מוזיקאים חיים בסרט, אבל אין ברירה אלא לחיות בסרט הזה. אם תחשוב שהמוזיקה שלך מחורבנת פשוט תמכור את הגיטרה ותלך להכין המבורגרים.
בסיפור חייו של דרייק יודע שהמיתוס מנופח. המוזיקה עדיין מושלמת נו מאטר וואט.
תודה
למה כל אחד דואג לציין ששמע את ניק דרייק עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ?
מה הקטע ?
ואם אני בן 24 , לא מספיק טוב אם התחלתי איתו לפני 4 שנים ?
מיתוס "אני שמעתי בזמן אמת"
אז זהו שלא.
לא כל אחד יכול.
את נתוני המכירות אני זוכר היטב מראיון ששמעתי בביביסי ב2002 עם מי שהיה ממונה אז על אגף הפולק בחברת התקליטים של דרייק, ואני זוכר את זה כי הוא ניסה להוכיח את אותה נקודה שאני ניסיתי להראות: שמגזימים במיתוס של "הוא לא מכר כלום"
ובקשר לסינגלים, גם את זה שמעתי באותו ראיון, וכנראה שהוטעיתי, ותודה על התיקון
http://www.encorerecords.com/discography.aspx?artist=NICK+DRAKE
הכוונה שלי לא היתה לסקור בפרטי פרטים את חייו של דרייק. אני מעריך ומתפעל מהידע שאתה מפגין, ומקבל את התיקונים, אבל זאת לא הנקודה
הנקודה העיקרית של המאמר היא השימוש הפלקטי שעושים בשמו כדי להצדיק מיתוס של "אם אני לא מוכר ולא מכירים אותי סימן שאני בחברה טובה, כמו ניק דרייק". ואת המשפט הזה שמעתי המון פעמים, והוא המיתוס שמעצבן אותי. ואלו שאמרו אותו ידעו רק שני דברים על ניק דריק:
"הוא היה גאון"
"הוא התאבד כי הוא לא מכר כלום"
והאמירה הראשונה היא נכונה ,והשניה מעצבנת אותי, כי היא תרוץ, עלה תאנה.
דבר ראשון, הסינגל של ריבר מן ומג'יק שהזכרת יצא בשנות ה2000 כקידום לאוסף הouttakes שנקרא made to love magic.
בקשר למכירות, אני לא מכיר את הראיון שציינת אבל בתור אחד שבירר די הרבה על דרייק, המקורות שבדקתי בהם מדברים על מספרים קטנים בהרבה – כולל ספר ביוגרפיה שנכתב עליו. לא טענתי שניק דרייק לא מכר כלום – כבר בחייו הוא הפך לסוג של דמות קאלט מסתורית, וכל אחד מאלבומיו מכר כמה אלפי עותקים – אבל עדיין המכירות שלו היו מאוד מאוד נמוכות, בעיקר יחסית לכישרון העצום שלו ולציפיות שלו ושל חבריו ממנו.
מה שכן, אני בהחלט מסכים שדרייק הוא יוצר של אחד למיליון ושלא כל זמר כושל יכול להשוות את עצמו אליו…
אגב בנושא מיתוסים, אחד המשפטים הכי מעצבנים שיש, זה "גם ג'ימי הנדריקס לא ידע תווים…". ביום שאתה תנגן כמו הנדריקס, תוכל לוותר על ללמוד מוזיקה…