היום, החמישה עשר בחודשו של אל המלחמה, מארס, שנת 44 לפני הספירה, באכסדרה בסמוך לבניין הסנאט בעיר רומא, כלומר היום לפני 2056שנים, קראו אליהם במירמה קבוצת אצילים רומאים את יוליוס קיסר, בתואנה שעליו לקרוא ולאשר עתירה מהסנאט. בעודו קורא את העתירה, שלפו את פגיונותיהם, ודקרו אותו למוות. ראשי הקשר היו קאסיוס, וברוטוס. עד היום חלוקות הדעות שמא מילותיו האחרונות של יוליוס היו "הגם אתה, ברוטוס?” או "הגם אתה ,בן?” (שמועות שסרבו למות אלפיים שנה טוענות שברוטוס היה בנו הבלתי חוקי של יוליוס). יוליוס קיסר דימם למוות מול פיסלו של יריבו-שותפו המת, פומפאוס הגדול.
ומדוע אני כותב את זה? כי אני מאד מאד אוהב וקשור להסטוריה רומאית. מת על זה. זה התחיל בקריאת ספרים (“אוצר המדע לבני הנעורים–ההיסטוריה של יוון ורומא"), אבל את החיידק האמיתי קיבלתי כמובן עם הסידרה האלמותית "אני קלודיוס", ואחריה כמובן הספרים של רוברט גרייבס. אני חושב שמאז 1977, קראתי את "אני קלודיוס" ו"קלודיוס האל" לפחות פעמיים בשנה. כל שנה. תעשו חשבון.
אבל זה לא רק החיידק הפרטי שלי. מעניין לחשוב, איך דווקא הרצח הפוליטי הזה, בן 2056 השנים, אינו נשכח, עדיין נלמד, עדיין משמש כמשל ודוגמא ואלגוריה ונושא לויכוחים. דווקא הרצח הזה. והלא לפניו ואחריו היו רציחות פוליטיות של מנהיגים לאלפים, בכל העמים, בכל התרבויות.
אולי כי, יש כאן תרכובת של דמות סופר–ססגונית, יוליוס קיסר, שהיה נאור ואכזר, משכיל וצמא דם, מצביא מבריק ואיש שטוף זימה (שהתאווה אל נשים וגברים כאחד), ומסופר שסוסו היה מין מפלצת שהיו לו בהונות כשל אדם במקום פרסות.
ואולי כי עצם הרעיון, שאיש כזה ,שהצליח להשליט את עצמו בפעם הראשונה כשליט יחיד על רומא, שהיוותה את רובו של העולם הידוע (למערב), שסופרמן כזה יכול להיקטל לא בכשפים ולא בצבאות של מליונים, אלה על ידי קבוצה קטנה של עמיתיו הקרובים, חמושים בסכינים בלבד, שלח כזה גל של תדהמה ברחבי האימפריה, שהדיו לא נמוגו עד היום.
ואולי כי יש כאן איזו שלמות דראמטית מהסוג שניתן למצוא רק בסיפורי המיתולוגיה היוונית: ההיבריס ,הגאווה, הביטחון בכוחו האנושי, ההישגים העצומים (והיו לו, ענקיים, גם צבאיים אבל גם תרבותיים, מנהליים, כלכליים), המשתווים בגודלם רק לגודל העיוורון: רוצחיו היו הקרובים אליו, אלו שהסתובבו עמו "מתחת לאף".
נראה לי שכבני אדם, אנחנו פשוט מתים על סיפורים כאלו ולא יודעים שובעה מהם: סיפורים שמאחדים בתוכם את התרכובת הבלתי אפשרית של גדולת האדם– בהשיגיו הקולוסאליים— ובטעויותיו והשבריריות הבלתי תאמן של גופו וגורלו. אפילו ליוליוס קיסר היו רק חמישה –שישה ליטר דם, כמו כל אחד מאיתנו.
6 תגובות על “הישמר מאידי מארס”
על רשימה מפתיעה בהחלט
תמיד נדמה היה לי כי יש משהו במיתוס ובהילה של יוליוס קיסר התלוי בקיסרותו של אוקטביאנוס/אוגוסטוס
שלמעשה מיגר את רוצחיו של קיסר והפך את רומא לקיסרות ממש
ראייתו העצמית של אוקטביאנוס כממשיכו של יוליוס והיותו אולי הקיסר שבימיו הגיעה רומא לשיא גודלה ותפארתה
היה בה בכדי לשמר את הילתו של קיסר
ולהעבירה לדורות הבאים כסוג של מייסד התפישה האימפריאליסטית הרומאית
בסופו של דבר (אף כי היו להם ללא ספק גם מניעים אישיים), החליטו רוצחיו של קיסר להתנקש בו משום שנטל לעצמו סמכויות דיקטטוריות. המשפט המפורסם המיוחס לברוטוס בהקשר זה הוא sic semper tyrannis – כך יעשה לרודנים. ברוטוס וחבריו ראו עצמם, בין היתר, כמגיני הרפובליקה הרומאית מפני חורבן – וזאת אף שבראיה לאחור, בימיהם כבר היתה הרפובליקה כלי רצוץ.
האם חירות היא ערך עליון על פני חיי אדם? האם מותר – בשם ההגנה על ה"חוקה" – קרי, עקרונות היסוד של המדינה – לעבור על החוק? האם מותר להתנקש בחיי אדם – ואפילו רודן – בשל החירות? אם כן, האם זה עוזר (במקרה של ברוטוס וחבריו, התשובה היא כמובן לא – בתוך שנים ספורות הפכה רומא לדיקטטורה מוחלטת תחת אוקטביאנוס)? ואם לא, איך כן אפשר להלחם ברודנות? אלה הן כולן שאלות מצוינות ורלוונטיות לגמרי בכל שנה ושנה מ-2053 השנים שחלפו מאז.
אני הייתי חולה על הסדרה שהיתה בארץ
אני קלאודיוס
השחקן היה מעולה
שמילותיו האחרונות היו בכלל: "טוב למות בעד ארצנו!"
גם לך רזי על הרשימה המעניינת, וגם לרחל המרחלת, תהיי מי שתהיי, על התגובה שגרמה לי לצחוק בקול רם.
כמובן שצריך לזכור את ההקשר ההסטורי הרחב יותר. המשטר הרומי הוקם כתוצאה מהתקוממות מול טיראן כזה – זה היה ערש צמיחתה של רומא. החזרה לשלטון יחיד, התמוטטות הרפובליקה (רס פובליק – דבר של כולם), היו חייבות להיות טראומטיות ולעורר פעמוני אזהרה בראשו של כל אזרח רומי עם השכלה הסטורית.
ולפי האופן שבו תוארה התקופה הרודנית, אני די בטוח שהרומים הכניסו טוב-טוב לראש של כל הילדים ששליט יחיד זה רע.