אורן (9) ואני, יושבים שנינו במסעדה של ארט, Art's Bar-B-Q, וזוללים צלעות ברבקיו בכל פה. ברקע– בלוז, רק בלוז, שום דבר מלבד בלוז. ארט, עזב את עבודתו כמתכנת באי.בי.אם כדי להגשים את חלומו: להקים מסעדה שתשלב את שני הדברים שהוא אוהב, ברבקיו שורשי אמיתי ומוזיקת בלוז אמיתית ושורשית.

ואם כבר מדברים על ברבקיו– שתדעו, שזה ממש מעליב ,ממש חילול הקודש, בשביל קנאי ברבקיו כמוני, לשמוע את הטעות החזרת ונשנית מפי הלא–מאמינים, המבלבלים בין גריל–מנגל–צליית בשר– לבין אמנות (!) הברבקיו. אז ככה:

 

זה לא ברבקיו!!!! זה גריל!!!

 

בעוד ש הגריל–מנגל בעיקרון הוא צליית בשר על אש ישירה, פתוחה, בטמפרטורה גבוהה, שאורכת כמה דקות, הרי הברבקיו הוא תהליך צליה–עישון איטי, שעורך שעות, לפעמים עשרות שעות, בחום לא ישיר (יש תא מיוחד לאש–פחמים, שאינו נמצא ישירות מתחת לבשר).

 

זהו מתקן ברבקיו נייד אמיתי- תא הפחמים הוא הקוביה בצד שמאל

אל תתחילו איתי בכלל עם התועבה–חילול הקודש–שיקוץ שהוא ה"גריל על גז" (במקום פחמים). לקרוא למבער גז כזה "ברבקיו", זה עלבון לתרבות המפוארת שהתפתחה בדרום ארצות הברית, על ידי עבדים שחורים, ממש כמו הבלוז.

והיהלום שבכתר הברבקיו, הגביע הקדוש, הוא הצלעות. (כן, חזיר, יסלחו לי שומרי הכשרות). הבשר היחסית מועט, שסביב הצלעות, שאם מבשלים אותו כמו סטייק הופך להיות קשה כמו סוליה ולא אכיל, היה נחשב כפסולת לא אכילה על ידי אדוני המטעים הלבנים של הדרום, ולכן היה החלק שניתן לעבדים. אבל הם, בסבלנות ובאהבה, למדו איך לצלות–לעשן את הצלעות שעות עד שהן מתרככות, והופכות להיות מעדן לליקוק אצבעות.

 

וזה מה שיוצא….

 

ולשבת שם, בחדר ספון העץ, הספוג בריח עשן ובשר צלוי, ולזלול עם אורן צלע אחרי צלע, בידיים כמובן, בזמן שברקע מתנגן ג'ון לי הוקר, בי בי קינג, ג'ימי ריד, האולינג וולף, והפוסטרים שלהם מקשטים את הקירות… תענוג אמיתי. אני כותב את הפוסט הזה ,והאצבעות שלי עדיין מריחות מברבקיו.