היום, בדרך לעבודה, שמעתי שני שירים. האחד ברדיו, בתחנת ה "רוק הקלאסי", ומייד לאחר מכן , השני, באייפוד. הראשון היה Mr Blue Sky של ELO, והשני "אל נא תלך" של שלמה גרוניך, מתוך המופע שלו עם מתי כספי ,”מאחורי הצלילים".

והרהור אחד גרמו לי שני השירים האלו: לא יאומן, אבל פעם, זה היה מיינסטרים.

אני לא בא לנתח מוזיקלית למשל את Mr Blue Sky, להיט ענק, מתוך אלבום כפול ענק, Out of the blue, שיצא בשנת 1977. אבל זה שיר כל כך מורכב, עמוס, מתוחכם, דורש האזנה, לא רקיד. אין לשיר הזה HOOK במובן של היום (שורה אחת או מילה שחוזרת שוב ושוב), ואפילו הפזמון אינו מושר בדיוק אותו דבר כשהוא חוזר. הטמפו והמקצב משתנים בערך 3-4 פעמים לאורך 5 הדקות של השיר, והוא דומה במבנה שלו יותר ליצירה קלאסית, עם פתיחה ,פרקים וסיום. הוא פומפוזי, שאפתני, ונפלא.

אבל הדבר שמוציא אותי מדעתי הוא: זה היה להיט ענק, ענק, מכר מליונים גם כסינגל וגם במסגרת האלבום (הכפול!). בשנת 1977 זה לא היה אוואנגרד, זה לא היה "מוזיקה למוזאונים ומביני דבר", זה היה במצעדי הפזמונים.

ו"אל נא תלך" של שלמה גרוניך. אז נכון שזה אולי לא היה "להיט ענק" בישראל של תחילת שנות השבעים, אבל אני לא מכיר אף אחד מבני דורי שלא מכיר אותו. “מאחורי הצלילים" הוא אלבום שהיה כמעט בכל בית בשנות השבעים (יצא ב1972). כן, נכס צאן ברזל. כמובן שלא היה לזה את הפופולריות של, נגיד, שירי הלהקות הצבאיות, או שיר כמו "מתוק מתוק" של יגאל בשן, אבל- זה היה מיינסטרים. זה לא נחשב “קשה לשמיעה” או "אוואנגרד”. זה היה אלבום שדודים קנו לימי הולדת.

וכשחושבים רגע ,על מה היה שם בשיר הזה: גרוניך לוקח פרלוד של באך (!), ובתעוזה כמו שהיתה רק למוזיקאי שנות השבעים, מחליט שהוא ,כמו מלחינים קלאסיים אחרים, שוברט למשל, מלחין לאקורדים של באך מלודיה, ולא רק זה ,מצמיד לה מילים של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור.

פרלוד של באך, תרגום לעברית של משורר הודי, בלי חרוזים, בלי פזמון חוזר, בלי תופים ועיבוד. ואת זה- היה לכל בני דורי בבית. ואת זה השמיעו ברדיו.

וכמובן שאלו לא הדוגמאות היחידות. כוורת. מתי כספי. ובעולם: פינק פלויד צעדו במצעדי הפיזמונים (כן, money מתוך הצד האפל של הירח היה במצעד). אז כמובן שהיה גם דיסקו, ושירים פשטניים ומטופשים לא פחות מאשר היום (ואולי יותר), אבל היה מקום במיינסטרים גם לאיכות.

הנה למשל, המצעד השנתי של קול ישראל, מתשל"ג, 1973:

שימו לב: עברו מאז 36 שנים, וכמה מהשירים הללו עדיין מושמעים? (אם בבית, אם ברדיו, אם על ידי חבורות זמר, אם כקאברים) רובם.ממש. והנה פסגת מצעד הפיזמונים של גלי צהל משנה שעברה:

האם יושמעו גם השירים הללו בעוד 36 שנים? או חדשים? או ימים?

השוואה בין מצעדים אמריקאים ובריטיים מאז ומהיום תראה תמונה דומה.

מה קרה? האם האוזן המוזיקלית האנושית נעשית מטופשת? עצלה? האם כדי להתרגש מהמקהלה בסוף של מיסטר בלו סקיי צריך לגדול בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית (כמה בתים כאלו נשארו בעולם היום? תמהני) האם זו מחזוריות תרבותית, מין רנסנס של מוזיקה מדהימה, נס בר-תקופתו שלא יחזור? האם המין האנושי עובר דה-בולוציה? (אבולוציה נסוגה ,לאחור) אני לא יודע. באמת שלא.

אני רק יודע, מהכרותי עם שוק המוזיקה העכשווי, שאין שמץ של סיכוי שמשהו מורכב כמו השירים האלו מהסבנטיז יחשב היום למיינסטרים. ואין סיכוי שהוא ישודר בתחנות "פלייליסט".

אני לא אטען שאין היום מוזיקה נהדרת, מורכבת, מתאתגרת. יש. אבל- היא גורשה בחרפה מהמיינסטרים.