—-
היום, בדרך לעבודה, שמעתי שני שירים. האחד ברדיו, בתחנת ה "רוק הקלאסי", ומייד לאחר מכן , השני, באייפוד. הראשון היה Mr Blue Sky של ELO, והשני "אל נא תלך" של שלמה גרוניך, מתוך המופע שלו עם מתי כספי ,”מאחורי הצלילים".
והרהור אחד גרמו לי שני השירים האלו: לא יאמן, אבל פעם, זה היה מיינסטרים.
אני לא בא לנתח מוזיקלית למשל את Mr Blue Sky, להיט ענק, מתוך אלבום כפול ענק, Out of the blue, שיצא בשנת 1977. אבל זה שיר כל כך מורכב, עמוס, מתוחכם, דורש האזנה, לא רקיד. אין לשיר הזה HOOK במובן של היום (שורה אחת או מילה שחוזרת שוב ושוב), ואפילו הפזמון אינו מושר בדיוק אותו דבר כשהוא חוזר. הטמפו והמקצב משתנים בערך 3-4 פעמים לאורך 5 הדקות של השיר, והוא דומה במבנה שלו יותר ליצירה קלאסית, עם פתיחה ,פרקים וסיום. הוא פומפוזי, שאפתני, ונפלא.
אבל הדבר שמוציא אותי מדעתי הוא: זה היה להיט ענק, ענק, מכר מליונים גם כסינגל וגם במסגרת האלבום (הכפול!). בשנת 1977 זה לא היה אוואנגרד, זה לא היה "מוזיקה למוזאונים ומביני דבר", זה היה במצעדי הפזמונים.
ו"אל נא תלך" של שלמה גרוניך. אז נכון שזה אולי לא היה "להיט ענק" בישראל של תחילת שנות השבעים, אבל אני לא מכיר אף אחד מבני דורי שלא מכיר אותו. “מאחורי הצלילים" הוא אלבום שהיה כמעט בכל בית בשנות השבעים (יצא ב1972). כן, נכס צאן ברזל. כמובן שלא היה לזה את הפופולריות של, נגיד, שירי הלהקות הצבאיות, או שיר כמו "מתוק מתוק" של יגאל בשן, אבל– זה היה מיינסטרים. זה לא נחשב “קשה לשמיעה” או "אוואנגרד”. זה היה אלבום שדודים קנו לימי הולדת.
וכשחושבים רגע ,על מה היה שם בשיר הזה: גרוניך לוקח פרלוד של באך (!), ובתעוזה כמו שהיתה רק למוזיקאי שנות השבעים, מחליט שהוא ,כמו מלחינים קלאסיים אחרים, שוברט למשל, מלחין לאקורדים של באך מלודיה, ולא רק זה ,מצמיד לה מילים של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור.
פרלוד של באך, תרגום לעברית של משורר הודי, בלי חרוזים, בלי פזמון חוזר, בלי תופים ועיבוד. ואת זה– היה לכל בני דורי בבית. ואת זה השמיעו ברדיו.
וכמובן שאלו לא הדוגמאות היחידות. כוורת. מתי כספי. ובעולם: פינק פלויד צעדו במצעדי הפיזמונים (כן, money מתוך הצד האפל של הירח היה במצעד). אז כמובן שהיה גם דיסקו, ושירים פשטניים ומטופשים לא פחות מאשר היום (ואולי יותר), אבל היה מקום במיינסטרים גם לאיכות.
הנה למשל, המצעד השנתי של קול ישראל, מתשל"ג, 1973:
|
שימו לב: עברו מאז 39 שנים, וכמה מהשירים הללו עדיין מושמעים? (אם בבית, אם ברדיו, אם על ידי חבורות זמר, אם כקאברים) רובם.ממש. והנה פסגת מצעד הפיזמונים של גלי צהל מ2009:
המצעד השנתי של גלגלצ:
|
שלוש שנים בלבד עברו. האם יושמעו גם השירים הללו בעוד 39 שנים? או חדשים? או ימים?
השוואה בין מצעדים אמריקאים ובריטיים מאז ומהיום תראה תמונה דומה.
מה קרה? האם האוזן המוזיקלית האנושית נעשית מטופשת? עצלה? האם כדי להתרגש מהמקהלה בסוף של מיסטר בלו סקיי צריך לגדול בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית (כמה בתים כאלו נשארו בעולם היום? תמהני) האם זו מחזוריות תרבותית, מין רנסנס של מוזיקה מדהימה, נס בר–תקופתו שלא יחזור? האם המין האנושי עובר דה–בולוציה? (אבולוציה נסוגה ,לאחור) אני לא יודע. באמת שלא.
אני רק יודע, מהכרותי עם שוק המוזיקה העכשווי, שאין שמץ של סיכוי שמשהו מורכב כמו השירים האלו מהסבנטיז יחשב היום למיינסטרים. ואין סיכוי שהוא ישודר בתחנות "פלייליסט".
אני לא אטען שאין היום מוזיקה נהדרת, מורכבת, מתאתגרת. יש. אבל– היא גורשה בחרפה מהמיינסטרים.
53 תגובות על “לא יאמן, אבל פעם זה היה מיינסטרים”
אני חושבת ששיר לשלום תמיד יושמע
וגם הללויה של גלי עטרי
2 השירים האלו תמיד מאגדים את עם ישראל
אולי בגלל זה
תודה על פוסט מעניין ביותר
מרתק כשם שמתסכל (או להיפך).
ומצד שני, סטרווי טו הבן זה היום מוזיקת מעליות…
בחיי, שמעתי את זה במעלית…
🙂
( – :
שלום רזי
עד היום, למרבה הצער, לא נכתבה ההיסטוריה של מוזיקת הפופ החשמלית במאה העשרים. זאת אומרת נכתב המון עליה ועל כוכביה, אבל על התופעה כתופעה היסטורית, עם פרספקטיבה ומבט מהצד, לא נכתב עדיין.
הסיבה היא פשוטה כל היסטוריון רוצה לראות התחלה אמצע ובעיקר סוף.
מאחר ואנו בשלהי עידן הפופ החשמלי, (העתיד הוא דיגטלי, ואני לא מתכוון בפורמטים, אני מתכוון במוזיקה עצמה, זמרים דיגטלים, להקות דיגטליות וכדומה, בדוק את מצעדי הפופ של יפן וסין)
הערכה שלי היא שההיסטוריון שיכתוב על מוזיקת המאה העשרים, משחק עכשיו בגן הילדים איפשהו מסביב לפלנטה, וכשהוא יכתוב את התיזה שלו, הוא יתייחס אל שנות השישים והשבעים של המאה העשרים בתור תאונה מדליקה להפליא.
עידן מוזר של חידושים והמצאות, בדיקת גדולות ונסיוניות כערך. עידן בו אנשים קנו תקליטים שהשמיעו צעדים עוברים מימין לשמאל בין הרמקולים, עידן שבו אנשים קנו אלבום קונספט על הדכדוך הבריטי רק בגלל שצלצול השעונים נשמע כל כך אמיתי, שפעימת הלב בהתחלה הלחיצה אותם ועשתה להם חשק לעשן גראס, בסופו של דבר, המוזיקה היתה כל כך מגניבה ומיוחדת בגלל שתי סיבות עיקריות -הראשונה, כל שנה נולד חידוש טכנולוגי חדש, וטכנולוגיה חדשה בחיתוליה, יוצרת גל של מוזיקה מעניינת הבוחנת את השימוש בטכנלוגיה חדשה, כפי שילדים מבריקים חוקרים צעצוע חדש על ידי הפיכתו על הראש ובדיקת מה קורה אם הוא נזרק מקומה רביעית למטה.
הבעיה השניה היא יצירת הנוסחא – בבסיסה מוזיקת פופ היא אמונה יוקדת שיש שפה אוניברסלית שבה מדברים כל בני האדם על הפלנטה. התחושה ששילוב מסויים של תופים, באס, שירה ועוד כלים יכולות ליצור המון המון כסף, היא שהניעה מאות אלפי מוזיקאים,מפיקים,ברוני פשע, אנשי חברות תקליטים, ילדים תמימים, לעשות כל שביכולתם לפענח את הנוסחא הזו.
הבעיה היא שברגע שהטכנולוגיה הפסיקה לספק כלים חדשים למוזיקאים, כל מה שנשאר היה לגבש את הנוסחא הסופית וללכת ולפרוש. זה מה שקורה בעשור וחצי האחרון, עקרונות השדה והשיח המתבקש הובנו, ונוסחו בצורה כה דרקונית שגם להקות אלטרנטיביות להחריד משחקות לפי החוקים האלו.
התוצאה היא אחת
עולם המוזיקה נמאצ בקפאון כבר כמעט עשור שלם.
העובדה ששנות האלפיים לא יצרו שום צליל משל עצמן, שום צליל או קונספט סאונד שאפשר יהיה לחזור אליו ברטרו בעוד כמה שנים, מעידה אלפי מונים, על כך שהיום בו המוזיקה מתה, כפי ששר דון מקלין, לא היה אי שם בשנות החמישים, אלא ממש כאן, מעבר לכתף שלנו, איפשהו בשנה שנתיים האחרונות.
ברוכים הבאים לעידן הקוקה קולה של המוזיקה,
מסדרון ארוך ואינסופי של פרסומות מדליקות, שלטים מבהיקים וכוכבים נוצצים שמאחוריהם מתחבא אותו משקה דלוח,מזיק לבריאות, משמין ומעצבן שאף אחד, פשוט לא מצליח להיגמל ממנו.
יום טוב
ואם ת'לא מאמין תשאל את ברוך…
אכן מדהים למדיי, אבל יש לזכור כי מדובר בשנים פוריות במיוחד גרוניך, כספי, יידוב, שם טוב לוי, רכטר, כוורת, הנשמות הטהורות,נתן כהן, אחרית הימים, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, אריק איינשטיין, תמוז, אריאל זילבר, מאיר אריאל, יהודית רביץ
כל אלו הם הליבה של המוסיקה הישראל עד עצם היום הזה
ולדוד תודה רבה על דברים מחכימים במיוחד
"מאחורי הצלילים" לא היה תקליט פופולרי בזמנו. הוא נמכר והוכר רק לאורך השנים ולא בזמן שיצא. שים לב לרשימה של מצעד הפזמונים מהשנה ההיא ותראה שרובה שירי שטות בדיוק כמו היום.
מצד שני, אכן היו שם כמה "יציאות" מופלאות ונדירות כמו התקליט הנ"ל וכמו שירי יונה וולך של גלבץ ווירצברג.
כשהתרבות המערבית מקדשת עקרון של חוסר אמת אובייקטיבית, אז הולכים למה שקליט, זול, בלי מאמץ והשקעה (ראה האח הגדול).
בשנות השבעים היו ערכים
המאה העשרים – מרביתה לפחות – התנהלה בתחושה שצריך ואפשר לחולל שינויים מרחיקי לכת בחברה האנושית. זו תחושה שהחלה באירופה והניבה שם מהפכות קומוניסטיות, פשיזם, מוזיקה אטונאלית, המצאת הקברט כפי שהוא מוכר לנו ועוד ועוד. כאשר היה הצורך להושיע את אירופה מעצמה הגיעו האמריקאים, נדבקו בחידק תיקון העולם (עד סוף המאה ה-19 דבקה ארה"ב במדיניות חוץ מתבדלת ובמדיניות פנים שמרנית) והשאירו בתמורה את הג'ז, הבלוז ואח"כ הרוק'נ'רול. לימים שווק בהצלחה רעיון השינוי הגדול למקומות אחרים בעולם – בעיקר אלה שהיו נתונים לשלטון אירופאי – וגם הם תרמו מן המוזיקה שלהם לסיר המרק הגדול.
בשל ההקשר החברתי שבו נוצרה, ניסתה גם המוזיקה של המאה העשרים לבטא רעיונות של שינוי, חידוש, ניתוק מן המוכר או לפחות עיצוב מחדש שלו. זה קרה לא רק בשנות השישים-שבעים, אלא גם בראשית המאה (שנברג, ברטוק, ואפילו המצאת המיוזיקל על ידי חבר'ה כמו רוג'רס והארט), בשנות הארבעים עם חשמול צליל הבלוז, בשנות השמונים, עם עליית מה שכונה מוזיקת העולם (שאיננו אלא שינוי דרמטי של סגנונות מקומיים שמרניים).
ההקשר החברתי השתנה בשלהי המאה העשרים. מלומדים מדברים על המעבר ממודרנה לפוסטמודרנה. אבל אלה סתם מילים גדולות כדי להסביר שמאז ועד היום, המוקד עבר מן החיפוש אחר שינוי אל המצאת תירוצים לשאלה למה שינוי אמיתי לא יכול לקרות. הרוח השתנתה ממהפכה למגננה, מדבקות ברעיונות לבוז להם, והמוזיקה לא אחרה לשקף את השינוי.
המיינסטרים החברתי איננו מחפש כיום לתקן את העולם – מי שעדיין עוסקים בזה נתפשים כתמוהים, ממחבקי עצים ועד משיחיסטים דתיים – אלא לשרוד. השרידה, מעצם טיבה, איננה מחפשת את הרגע שבו אפשר ליפול (אבל אפשר גם לעוף), אלא את הרגע שבו הרגל (או האוזן) נתמכת היטב על ידי קרקע מוצקה וישרה.
דווקא נראה לי כי נבחרת משיריהם של אביתר בנאי, שלומי שבן, רות דולורס וייס, עמית ארז, הבילויים, רונה קינן, עמיר בניון
ורבים וטובים אחרים, שבחלקם נמצאים עוד בחלק הראשון של שנות השלושים שלהם ובחלקם צעירים עוד יותר
עתידה להיות מושמעת עוד 30 שנים כקלאסיקות עבריות
תראה רזי, בעקרון לא מומלץ להתייחס למצעדי פזמונים כאל מדד לשום דבר. מצעדי הפזמונים כולם ועד היום היו מוטים לחלוטין וזוייפו על ידי בעלי אינטרסים שונים, מחברות תקליטים, דרך עורכים, עבור במועדוני מעריצים וכלה בזמרים עצמם.
איפשהו ב90 לדעתי עשיתי ניסוי ובמשך שנה התקשרתי מדי שבוע למצעד של גלצ ודירגתי במקום הראשון של מרת'ס הרבור. הייתי כנראה היחיד שדירג אותו אבל זה הספיק כדי שהוא יישאר שנה בטופ 20… והנה השיר נפלא הזה
http://www.youtube.com/watch?v=LCuSo8q7HnI
חברים, בועז ובמיוחד דויד. אתם כותבים נפלא ובטוח מבינים במוזיקה הרבה יותר ממני אבל מדבריכם נודף ריח של נרגנות ששמורה למבוגרים שעורגים לנעוריהם. בעשרים השנה האחרונות הוקלטה מספיק מוזיקה כדי להספיק לכמה עשורים של האזנה. האם כל מה שהוקלט היה טוב? לא. האם רוב מה שהוקלט היה טוב? כנראה שלא. האם המצעדים ותחנות הרדיו משקפות את היצע המוזיקה שקיים בעולם? לא ולא! מה שנדפק זו לא המוזיקה, זה המעמד של מדורות השבט הישנות, הרדיו והמדיה הממוסדת. הנסיונות הפתאטיים של אלה לשמור על מעמדן הישן (והמודל הכלכלי) הוביל אותן להתדרדרות ללא ספק. אבל מה, רק מי שרואה בהן איזשהי סמכות, או במקרה היותר גרוע – אינדיקטור לתקופה – יכול להיות מושפע ממה שיש להן להגיד. היום אני יכול להגדיר את המוזיקה שמעניינת אותי באופן ספציפי עד גיחוך. אפשר לדבר על הזניית התרבות כמה שרוצים, אבל בסופו של דבר, הטכנולוגיה (שכן מממשיכה להתפתח ולשנות את המציאות) מאפשרת לכל אחד לקחת אחריות על המוזיקה שבה הוא מזין את עצמו. אינדיוידואליזם. אפשר להגיד שהדרך להגיע למוזיקה טובה השתנתה מאז להיום. אבל להגיד שהמוזיקה עצמה התדרדרה.. נו באמת, זה כבר ממש ילדותי.
אני לא יכול לדבר בשם בועז ודויד
אבל הטענה שלי היא לא שהמוזיקה התדרדרה.
הטענה שלי היא הרבה יותר ספציפית: אני תוהה איך בסבנטיז דברים מורכבים, מאתגרים, עם רבדים אינטלקטואליים, שדורשים האזנות חוזרות ונשנות כדי לעכל אותם, הצליחו להיות פופולריים, למכור, להיות מיינסטרים.
כמובן שמצעדי פזמונים הם לא מדד מדוייק לכלום
וכמובן שגם היום נעשית מוזיקה נפלאה
אבל
אם במקום מצעדי פזמונים הייתי מביא נתוני מכירות, אני לא חושב שהתמונה הככלית הייתה משתנה.
הנה סתם טענה אנקדוטית: ב1975 להקת קאמל יוצאת עם אלבום בשם אווז השלג. זוהי מוזיקה בהשראת סיפור, , ארבעים ומשהו דקות אינסטרומנטליות, מורכבות, בלי מילה אחת, והאלבום הזה זכה למכירות מצוינות (אלבום זהב בארהב ובבריטניה) מייד עם צאתו, ועוד יותר הצלחה בסיבוב הופעות.
מישהו יכול לתאר לעצמו משהו כזה היום?
זה מה שנקרא שתי ציפורים במכה אחת
קיבלתי גם פוסט מצויין של רזי וגם פוסט (כתגובה) מרתק של דויד
זה מאוד מעציב כל הדבר הזה, גם מה שבועז כתב על עולם הקולנוע
דויד כתב משהו מאוד משמעותי שאני חושש שיש הרבה נכון בדבריו שהמוזיקה בעשור ומשהו האחרונים קופאת על שמריה ומשתמשת באותן הנוסחאות, גם בעולם האלטרנטיבי כביכול
אני רק יכול להוסיף שמן למדורה ולומר כי בעשור וחצי האחרונים אין גם שום דבר חדש בתחום הארכיטקטורה והכל זו אותה אוננות של משחקי צורות, שום דבר חדש לצערי, גלי רטרו ומשחקים
הכל כאילו הגיע למיצוי, זהו, הכל נוסה, הכל קרה, הכל היה והכל הומצא, אין מה לחדש יותר, די מבאס, וזה ברמה עולמית אני מדבר, כי בארץ המצב יותר גרוע, רואים עכשיו במבני ציבור ומסחר "צורות" שהיו כבר בארכיטקטורה העולמית לפני שני עשורים
בעיני המיסטר בלו סקיי לא דווקא משדר עומק רב. השיר הזה תמיד נשמע לי המוני ורדוד משהו, למרות המקהלה בסוף, ומעולם לא הבנתי את הלהקה הזאת…
אם כבר, אז אמרסון לייק ופאלמר, או משהו דומה… לא ככה?
טל
אין ספק שבכל דור ודור קם מישהו ואומר שמה שהיה כאן קודם היה נפלא ועכשיו זה נורא ואיום.
האיש הזה, הוא לא אני.
שים לב למה שאמרתי, המוזיקה לא הדרדרה, היא נתקעה, היא נחנקת, היא בפרוש גוועת. אבל לא, היא לא מתדרדרת, היא כבר מזמן מעבר לקצה התחתון של המדרון, בנפילה חופשית אל האין הגדול.
קל להגיד שכל מה שנעלם זה מדורת שבט זו או אחרת שתסמן את גבולות הקנון. לפי התיאוריה הזו, אי שם בחושך הגדול מתחבאת לה מוזיקה חדשה שכמותה לא שמענו עדיין, מוזיקה נפלאה עם מקצבים חדשים, צלילים חדשים, מילים שעוד לא נאמרו, ושירים שכמותם לא שמענו.
איפה הם?
הטרגדיה הגדולה של הרשת, היא לגלות כמה עלוב נראה חלום ה"אולפן לכל פועל" כשהוא מתגשם. תחרוש את המייספייס, לך אל כל אתרי ה-MP3 שיש שם בחוץ, לך אפילו למצעדי השנה של כל הפיטצ'פורקים ושאר המגזינים האינטרנטים של האלטרנטיבה ותגלה שהכל, אבל ממש הכל, נשמע כמו, לא בדיוק, אלא ממש כמו…, מתכתב עם…, הכלאה של ושל…,
תכלס, כל להקות הקומבינה האלו, לא יצרו עדיין שום תקליט מהפכני כמו ריבולבר, שום אלבום פורץ דרך כמו הוולווט אנדרגראונד הראשון, שום אלבום מופתי כמו דרק סייד, וזה לא בגלל שהם לא רוצים.
זה פשוט, בגלל שהם לא יכולים.
בוא נבהיר את זה. זה לא שהם לא יכולים לעשות זאת בגלל שהם מוכשרים פחות. חלילה, היום יש מוזיקאים מוכשרים יותר מאי פעם בעבר, זמרים מושלמים, נגנים מופלאים, מעבדים גאונים, טכנאי אולפן שאלוהים יושב להם על הכתף ומפיקים שמכירים את כל הקלסיקות שאי פעם נוצרו. ועדיין בסופו של סינגל, שיר אחר שיר, מייספייס אחר מייספייס, הכל נשמע כאילו שמענו את זה כבר מיליון פעם, ואם לא מיליון פעם אז זה נשמע רק כמו הכלאה של משהו ששמענו מיליון פעם עם הכלאה של משהו ששמענו רק חצי מיליון פעם.
מייגע?
אין לך מושג, במשך שנים הייתי צריך להקשיב לכל המוזיקה הזו, לכתוב עליה משהו בעל ערך, לנסות לברור מה גורם לה להיות טובה ומה פחות, הטרגדיה הגדולה היא שבסופו של דבר אותה סקרנות ונסיוניות שרזי כל כך מתלהב ממנה בצרוף הצלחה מסחרית (כסף , אוה, הרבה הרבה כסף) שגרמה לעולם המוזיקה להיות כל כך משמעותי בשנות השישים והשבעים,גרמה לכך שכיום אנו נמצאים בעולם שאפילו הגבולות הרחוקים ביותר שלו כבר מופו, אין יבשות חדשות לגלות, אין תעלומות חדשות לפתור,הכל כבר נעשה, ולפחות מיליון פעם.
בריאן אינו אמר פעם משפט שסיכם את כל המוזיקה הנסיונית, מעבר לעובדה שרוב הנסיונות אינם מצליחים, הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד מנסיון שנכשל,הוא לא לעשות את הניסוי שוב.
כמו שיודע כל מי שעובד באולפן ההקלטות, עולם המוזיקה של היום הוא עולם מוזיקה מהונדס גנטית ברמות שקשה להאמין. הנסיונות של העבר למדו אותנו איך להכליא באס ותופים בצורה מלהיטת יצרים. איך ליצור גיטרות שנשמעות כמו פסנתרים מתרסקים על השמש ולהפך, איך לגרום לכל זמר לא לזייף, איך ליצור חומות צליל מושלמות ועוצמתיות ברמה שהדעת לא סובלת, איך לגרום לכל מתופף לשבת בקצב, איך לעזור לכל כותב מילים עם שלוש מאות אלף ספרי עזר לכתיבת שירים.
אבל זה בדיוק העניין, ברגע שאתה יודע מה אתה מסוגל לעשות, אתה פשוט לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי.
המוזיקה של היום איננה מוזיקה המקרה, היא מוזיקת האפשר, מוזיקת המיצוי, מוזיקת הצורך, וכמו שדילן כבר ידע מזמן, יש נשים שיודעות מה אתה צריך, ויש נשים שיודעות מה אתה רוצה, עם מי אתה היית מעדיף לבלות את הלילה?
בניגוד לפוקוימה שטען שההיסטוריה מתקרבת אל קיצה הטוטאלי ולקפאון נקודתי.אני טוען שאנחנו כבר רוקדים פולקה עמוק עמוק בתוך הקפאון הזה. ברור שיש אלבומים טובים, ברור שיש שירים נהדרים שנכתבים מבוצעיםגם היום, ברור שגם מחר בערב יעלו עוד כמה אלפי זמרים לבמה ויתרגשו עד עמקי נשמתם לשיר "אני אוהב אותך" בפעם המיליארד ואחת. זה לא משנה את העובדה שאלו ישרו תמיד רק אלבומים טובים במובן הרע של המילה, ותו לא. המוזיקה תקועה.
הנסיון של מוזיקאים, מפיקים, חברות סלולריות, וחברות תקליטים לעצור את הנפילה חופשית הזו משול לנסיונו של הברון מינכהאוזן לחלץ את עצמו ואת סוסו מהביצה על ידי משיכת שערו כלפי מעלה.
משעשע, כן. עובד? לא.
לטעמי התקווה היחידה שיש לעולם המוזיקה קשורה לשתי אפשרויות. האחת, היא המצאת טכנולוגיה חדשה ומהותית. טכנולוגיה שתוכל לגרום למוזיקה להיווצר בדרך אחרת בצורה משמעותית. משהו שיוכל להזין את העולם הזה בעוד כמה גבולות לשבור ובעיקר בעוד כסף.
וההימור היותר גדול שלי הוא דווקא על האופציה השניה, אני מקווה כל בוקר להיסט משמעותי של ציר המוזיקה העולמי מהמערב אל המזרח הרחוק (או התיכון).
זה ישמע לך מוזר אבל לטעמי הביטלס הבאים לא יגיעו מאנגליה, מבחינתי רן שם טוב ואיזבו הם יורשים הרבה יותר טובים לכתר מאשר אואזיס או כל החקיינים שלהם.
אם אתה רוצה לשמוע את קורט קוביין של ימינו אל תבזבז את זמנך על קינגס אוף ליאון, לך להקשיב לג'ואן ספדי ולהקת לנסז, אגב, הוא שר בערבית. לך לשמוע את אביב גדג', את גבריאל בלחסן, את אהוד בנאי, ולא בגלל שהם ישראלים, אלא בגלל שהם עושים דברים שלא תוכל לשמוע במוזיקה העולמית.
אבל כל אלו הם רק הקצה הלבן של הקרחון. שאר הקרחון עשוי להיות הרבה יותר צהוב.
אני מחכה ליום שבו ברשת גימל (או ב-88) יהיה ג'ינגל – מ-קו-ם ר-א-שון סין!!! שכן לטעמי האש הגדולה שהתחילה לבעור בשנות החמישים-שישים-שבעים בצפון אמריקה ובאנגליה, היא אוסף גחלים עוממים. אולי זיק ממנה הצליח לעוף הלאה ונחת בשדה קוצים אחר, אולי…
וואו
אתה ניסחת את זה נפלא
"ברגע שאתה יודע מה אתה מסוגל לעשות, אתה פשוט לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי. "
משפט חכם כל כך
והבלוג שלי מתכבד, מתעצם ומתעשר מנוכחותך פה ,תודה
בכיתה ב' היו לנו שיעורי ריתמיקה, ויש 2 דברים שאני לא שוכח משם עד היום. הראשון זה שהמורה הרימה אותי מהשערות בראש כי דיברתי והשני זה שהיא אמרה על מוזיקה קלאסית – "תראו מלפני כמה זמן המוזיקה הזאת – ועדיין שומעים אותה! מה יש עכשיו? משינה ? מי ישמע אותם עוד 3 שנים אפילו ???"
היתה זו שנת 89' ובעצם יש עוד משהו שאני זוכר ממנה. היא היתה נגד תרבות המערב ומכוניות (לא זכור לי בדיוק מה היא אמרה) ואז ראיתי אותה בסוף היום עולה על הקטנוע שלה.
היא גרמה לי לחשוב די הרבה המורה לריתמיקה.
"אני לא אטען שאין היום מוזיקה נהדרת, מורכבת, מתאתגרת. יש."
תודה.
אתם זוכרים את הפעמים הראשונות שגיליתם שיר או סגנון שגרם לכם להתאהב? האם זה היה משהו חדש, משהו ישן, משהו ממוחזר? האם זה באמת שינה משהו אז? כשלא ידעתם יותר מדי על זרמים, השפעות, התפתחויות וטכנולוגיות?
אני כל כך נהנה מזה שאני שומע המון מוסיקה, שאני יכול לקשר בין מה שנעשה עכשיו למה שנעשה לפני כמה עשרות שנים. אני גאה בזה שאני יכול לקטול שירים בכלל חוסר המקוריות שלהם… ואני גם מאוד אומלל כי אני כמעט ולא נהנה כמו שנהנתי בתור ילד ששומע שיר פופ אייטיז הכי סליזי ובזוי שיש ומרגיש שהוא גילה עולם מוזיקלי חדש
תינוקות, בחודשים הראשונים לחייהם חיים באשליה שהם בוראים את העולם, ששום דבר לא היה קיים לפניהם, שהכל חדש. הפולקה הזאת, שדוד כותב עליה, הם רוקדים אותה מגיל אפס ובטוחים שאף אחד לא רקד ולא רוקד אותה כמוהם. הכל כל כך חדש ומרגש, הם לא רוצים ולא צריכים פרספקטיבה אחרת.
אולי המאזין צריך להשתנות לפעמים, ולא רק היוצר?
טל
לגבי רדיוהד, אם תשים לב ההתיחסות שלי היא לעשור האחרון, או.קי קומפיוטר יצא לפניו, וזה משמעותי. כשאוקיי קומפיוטר יצא, האינטרנט היה בחיתוליו ופלאפונים היו רק לקבלנים ואנשי עסקים עם נטיה לשו-אוף.
מאז העולם השתנה בצורה דרסטית. זה שאנחנו לא מבינים את כל השינויים זה לא אומר שאנחנו לא חיים אותם מדי רגע.
כשהייתי בן שש אבא שלי רצה להשתיק אותי, וסיפר לי שהמילים שלנו מוקצבות ומוגבלות, ככה שככל שאדבר יותר ישארו לי פחות מילים כשאתבגר.
הטענה שלך שיש גבול לחדשנות שאפשר להכיל מזכירה לי את הטענה של אבי.
משעשע בתור אנקדוטה.
אבל שים לב
אין לי מושג בין כמה אתה ולא הייתי חושב זאת כרלוואנטי, אלמלא העלת את הנושא כפקטור בעל משמעות בדיון הזה.
אם תבדוק תגלה שרוב האנשים שמובילים היום את העיסוק הרציני במוזיקה באמצעי התקשורת הם אותם אנשים שכבר עושים זאת כמה עשורים.
שאלת את עצמך איך זה שמאז קוטנר לא צמח כאן אף קוטנר אחר?
איפה מיכל ניב של ימינו? איפה הבן של קובי אור ? איפה שדרן הרדיו המוביל שיקדם מוזיקה שהוא מאמין בה להמוני תל אביב ועיירות פיתוח?
ואם אתה חושב שמדובר בתופעה מקומית אז איפה ג'ון פיל החדש?
למה אין לו יורש?
מאותה סיבה
זה לא מעניין אנשים צעירים מספיק בשביל להתחייב לזה.
אם יש משהו שהעשור האחרון לימד אותנו זה שמוזיקה אבדה את הפוקוס שלה כיצירת אמנות סובייקטיבית וחזרה להיות בידור מתוחכם, במקרה
הטוב, למעטים.
למרבה הצער יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להקריב את כל החיים שלהם בשביל בידור מתוחכם.
המוזיקה של היום לא מלהיבה כמו פעם, לא מאתגרת כמו פעם ולא מחדשת כמו פעם, ברור שיש אלבומים טובים ויש המון דברים יפים, אבל הם צפויים להחריד.
אם תבחן את עולם המוזיקה מ1953 ועד 1995 תגלה שלא חלפו יותר משלוש שנים שקטות שבהן לא הומצאו איזה סגנון או שניים.
כמה סגנונות מוזיקלים חדשים "המציאו" שנות האלפיים?
אימו? אוקי, עכשיו בוא תנסה לנסח את זה כסגנון מוזיקלי?
קשה הא?
גם בסאות' פרק הבינו את זה.
להערכתי האבולוציה של המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה, הגיעה לזניט אי שם בתחילת שנות האלפיים ומאז היא תקועה.
את ההסברים שלי מדוע כבר פרשתי בתגובה הקודמת.
אבל אני מבטיח לך שבשנות השבעים והשישים, אף אחד לא חשב לומר לאנשים בני שלושים + שסף החדשנות שלהם פג תוקף.
לחדשנות המוזיקלית של אז היתה משמעות הרבה יותר רחבה מאשר חידוש של תת סצינה בתוך עצמה.
קח את עשרת המבקרים המוזיקלים בני פחות משלושים בארץ, תן להם לבחור את מיטב האלבומים של שנות האלפיים ותגלה מעט מאוד אלבומים אם בכלל שיחפפו בין הרשימות,
הסיבה פשוטה מאחר שהמוזיקה אבדה את המרכז שלה.
המיינסטרים שהגדיר את השוליים התאדה מזמן, בלעדיו כל השוליים הפכו לתתי סצינות שמתחפרות עמוק יותר בתוך הנקודה שלהם.
כפי שאמרת היו םהחובה שלך היא לבחורל מאזין שומע את מה שבא לו ורק אותו, והתוצאה היא שאין לאף אחד מושג מה קורה באייפוד של חבר שלו.
בפרספקטיבה וורהול צדק, כתוב שיר תעלה למייספייס ותקבל חמש עשרה דקות התהילה שלו, אבל רק באייפוד של איש אחד.
אני לא אומר שאין מוזיקה גאונית, אני חושב שהפונקציה והמשמעות של אותה מוזיקה גאונית הוסט מגאונות יצירתית, לגאונות משנית כמו הפקה, טכניקה, ובעיקר ביצוע. יש הרבה יורשים טכניים לסרג'נט פפר, אבל אין אף אלבומים פורצי דרך כמוהו היום וגם לא יהיו בזמן הקרוב. הסיבה הנורא פשוטה. אין להם בשביל מה או בשביל מי לקרות.
הפוקוס של יצירות גדולות היה תמיד שילוב מסויים של הרפתקאה טכנולוגית, היגד שהיה צריך להאמר, וגם אוזניים שיהיו קשובות אליו. אבל בסופו של דבר לכל רנסאנס יש גם סוף,
ולמרות שכיום יש הרבה יותר אנשים ששומעים מוזיקה מאשר בעבר, יש הרבה פחות אנשים
שמקשיבים למוזיקה.
אם היית מבוגר יותר היית יודע שפעם הציפיה לאלבום חדש של בואי, או פינק פלויד היתה יכולה להרוג אותך, היום הדבר היחידי שמצפים לו זה אייפוד
עם טרה בייט.
תהנה
דויד – אולי השאלה היא אם בכלל צריך היום קוטנר חדש. אולי שדרן הרדיו פשוט הופך להיות פאסה כי הגישה למוזיקה הופכת למיידית ומותאמת אישית יותר ויותר, באופן שכבר אינו מצריך מתווכים שכאלה.
נושא הגיל ועוד איך רלוונטי במוזיקה. תראה באיזה גיל אנשים צורכים הכי הרבה מוזיקה ובאיזה גיל אנשים נמצאים בשיא יצירתם. אם אתה כל החיים נמצא במצב שבו אתה פתוח לדברים חדשים, אשריך, אבל אתה במיעוט.
אין קונצנזוס לגבי האלבומים הטובים ביותר של השנים האחרונות. מצויין. זוהי רוח התקופה, תתי-ז'אנרים, סובייקטיביות, מה הבעיה?
למה צריך להמליך מלכים ולהגדיר סגנונות? מי שצריך להגדיר סגנון אלה בעיקר גופי השיווק שאתה כל כך אוהב לשנוא. אבל למה לי כמאזין חשוב לדעת אם זה אימו או לא אימו? מצידי שתהיה להקה עם שיר אחד טוב ושאת השאר נזרוק לפח. אני לא צריך המשכיות, אני צריך מוזיקה טובה.
ואני מתנגד לקביעה שלך שהפקה, ביצוע וטכניקה הן משניות. זה נכון שאי אפשר לקחת שיר בינוני ולהפוך אותו לטוב בעזרת המיקרופון הנכון אבל מצד שני כיום ההפקה היא כלי ביטוי שמשרת אמנותית את היצירה, וגם מהווה את היצירה עצמה לפעמים. מי אמר שמוזיקה היא רק התווים או המילים?
אני לא חושב שהטכנולוגיה הפסיקה לספק כלים חדשים למוזיקאים, מפיקים או טכנאים.
השנים היחידות שבהן לא הייתה התקדמות משמעותית היו שנות השבעים.
בתחילת שנות השבעים 16 ערוצים על 2 אינץ' היו הפורמט הסטנדרטי וטיפה אחר כך 24 ערוצים על 2 אינץ' הפכו להיות הסטנדרט. באמצע שנות השבעים כבר כולם הקליטו 24 ערוצים על 2".
לעומת זאת באותם שנים היתה התפתחות מטורפת של סינטיסייזרים ואפקטים.
בסוף שנות השמונים- תחילת שנות השמונים התחילו לייצר גם מכונות תופים שיכלו להחליף מתופפים וטיפה אחר כך(תקנו אותי אם אני טועה) הגיע הMIDI.
בשנות השמונים יצאו טייפים בפורמט קטן שאפשרו להרבה להקות להקליט דמואים או תקליטים בבית או בחדר חזרות שלהם.
בסוף שנות השמונים אנשים התחילו לערוך מידי על מחשבים ובתחילת שנות התשעים התחילו להקליט על adapt שנשמע גרוע, אבל היה הדור הבא של הפורטרקים, גם הוא אפשר למוזיקאים להקליט בבית בלי להוציא המון כסף על אולפן.
הדברים האלו פגעו בתעשיית האולפנים כי לפני זה לא הייתה דרך אחרת להקליט את החומרים שלך(אלא אם כן הקלטת את זה לבומבוקס), מה שפוגע באולפנים פוגע גם בחברות התקליטים והן נעשות נואשות יותר.
בתחילת שנות התשעים כבר היה אפשר להקליט ולערוך על מחשב. זה עוד לא נשמע כמו טייפ, אבל בסוף שנות התשעים כבר יצאו תקליטים של חברות גדולות שהוקלטו על מחשב.
(אפשר להתווכח ימים על אם אנאלוג נשמע יותר טוב מדיגיטל, לי אין דיעה כי שניהם נשמעים טוב לדעתי).
לפי דעתי החידוש הכי גדול היה המחשב שנכנס לאולפנים, ורק בגלל שאפשר להקליט אינסוף טייקים ואפשר לערוך כל ערוץ בלי לערוך (לחתוך) לחוד (ועוד מיליון אפשרויות אחרות שלא היו קיימות בטייפ). אני דיי בטוח שזו ההמצאה הכי מהפכנית מאז המולטיטראק והיא קרתה ב15 השנים האחרונות.
תעשיית המוזיקה, כמו כל תעשיה, מנסה למקסם את הרווחים שלה כמה שיותר,ויש כל מיני דרכים לעשות את זה. צמצום בהוצאות היא דרך טובה להגדיל את הרווחים.
להדפיס דיסקים במקום תקליטים? להקליט על מחשב במקום על טייפ(זה מאוד יקר)? להחתים "אמן"(זמר/זמרת) במקום להקה שתתווכח על מה לנגן ובסוף תתפרק? כל ההחלטות האלה חוסכות בכסף.
אבל יותר מזה, הלייבלים הגדולים מכוונים בול, אין זמן או כסף להתבזבז עם להקה שתשב שנה באולפן ובסוף תוציא תקליט שאולי בכלל לא יצליח. עדיף לאותם הלייבלים להוציא מוזיקה שבטוח תצליח, משהו שבטוח יקלע למטרה. אולי זה מדע בדיוני, אבל אם תעתיק את המוזיקה של היום לשנות השישים, יש סיכוי דיי טוב שהיא תהיה הרבה יותר אהובה (סליחה אם שחטתי פרה קדושה למישהו) מהביטלס.
המוזיקה הטובה לא גורשה מהמיינסטרים, חברות התקליטים הבינו מה מכניס יותר כסף והפסיקו לקחת סיכונים כי המצב הכלכלי של התעשיה הזאת בכי רע כבר מסוף שנות השבעים.
מוזיקה טובה ממשיכה להעשות כל הזמן, סביר להניח שגם ממש ברגעים אלו שאני כותב את הפוסט הזה. הטענה שלא נעשית יותר מוזיקה טובה רק מחזקת את הטענה שהמיינסטרים נהיה מאוד צר ובאמת "גירש" מתוכו את המוזיקה הטובה. יותר לא מוצאים את המוזיקה הטובה ברדיו, מוצאים אותה בחנויות תקליטים בארצות הברית או באינטרנט.
והאמת? אני מעדיף את זה ככה.
אני חושבת שדיויד פרץ צודק
הוא אמר מילה במילה למה השירים של פעם
הם הרבה יותר טובים ממה שיש היום
ואליה מוסיקה טובה לא תמיד נעשית טוב כיום
אתה שומע שיר אחד ושער השירים בררה.
טל
כה קל לשכוח את העבר ולראות הכל דרך עיני ההווה. הסיבה שיש צורך בקוטנר זה או אחר היא פשוטה, בלעדי אותם "קוטנרים", לא היו מביאים היום את דפש מוד לארץ.
תזכור ערוץ אחד, לא בשם, אלא בכל התחנות של הממיר. תזכור כובע טמבל, סנדלים תנכיות לתפארת מדינת ישראל, תזכור נקודת חן ושיעור מתמתיקה עם בובה מעוררת אימה ואותי זה מצחיק בשבת, ואז תזכור את קוטנר נכנס לאולפן של "זהו זה" עם מכונית שבורה קופץ מתוכה להציג הופעה לייב באולפן של להקת גל חדש איזוטרית מאנגליה בשם Blue Zoo שבאים להופיע בארץ. למי זה חשוב אתה אומר, לא לילדים מצפון תל אביב. הם אולי היו מגיעים לגל חדש בדרך זו או אחרת, אבל לילדים שגרו בבית שאן, קרית אונו, ירוחם, מעלות, אשקלון, מגדל העמק, וכן, גם בבאר שבע, בשבילם דבר כזה ההיה יכול להיות מאורע משנה חיים.
אני יודע, עבורי זה היה.
רק תנסה לדמיין היום את ערוץ הילדים מארח את "אנימל קולקטיב" בתוכנית הפריים טיים של הערוץ להופעה חיה באולפן, אולי כך תבין את המרחק התודעתי שעברנו מאז ועד היום, וכמה שינוי שדבר כזה יכול לעשות.
אנשים כמו קוטנר בארץ וג'ון פיל בחו"ל אחראים לא פחות ליצירות הגדולות שאנחנו אוהבים.
תדמיין את רדיוהד בלי "קריפ" כלהיט פורץ דרך שעליו קוטנר חתום אישית בארץ, אתה חושב שיורק היה יכול לכתוב שיר אחד מאו.קי קומפיוטר אלמלא ההצלחה שקדמה לו והדיאלוג שלו עם הקהל והמדיה?
העובדה שקוטנר ואחרים תפקדו כמורי דרך ומטיפים בשער מבחירתם האישית, מקדישים את חייהם למשהו כה טפשי כמו הפצת מוזיקה שנראתה להם טובה, אולי נראית לך טריוויאלית בעידן שפע המידע הגדול. אבל בכנות טל. לכמה אתרי "תוכן גולשים" אתה נכנס מדי יום?
זה לא פי.סי לחשוב כך בימינו, אבל תרבות צריכה יוצרים בדיוק כמו שהיא צריכה מבקרים שיכולים לתווך בין היצירה להמונים. שפינוזה כבר הבין את זה, כל יצירה, צריכה את אלו שיכולים לקבל אותה ולסמן לקהל הרחב ותאגידי התקשורת את מה שנראה להם כטוב ומה שנראה להם רע. לכאורה אין תפקיד מיותר מזה בעולם שבו השפע הוא אינסופי ונגיש לכל אחד במיידי, אבל זה בדיוק העניין המוזר ככל שהשפע גדל, הצורך במישהו שיברור את המוץ מהתבן הולך ונהיה גדול יותר.
נכון שהרשת יצרה כל מיני ממשיכי דרך, קח את גיאחה מהעונג, עינב שיף מוואלה, דנה קסלר, כל אלה אנשים שמאמינים במה שהם כותבים עליו, מטיפים את האמת שלהם במחיר טוקבקיסטים שיש להם מה להגיד על כך דבר בחייהם האישיים, בסופו של דבר כמה ילדים היו נחשפים ל"ניוטרל מילק הוטל" בלי האובססיה של גיאחה?
אז למה צריך להמליך מלכים? נורא פשוט. בלעדי אותם מלכים קריזיונרים, אני ואתה היינו עדיין חורשים שדות עם חמור ושור וההיסטוריה לא היתה זזה לשום מקום.
האבולוציה האנושית זקוקה לפסיכים עם שגעון גדולה והרבה כוח שמאמינים שהם יכולים לכבוש ולשנות את העולם.
דיויד בואי למשל.
בסופו של דבר אף יצירה מוזיקלית לא נעשתה יש מאין, ובלי שדיויד בואי יקרא על מוזיקאי רוק גרמניים בNME לא היו לנו היום דרק אייטיז לחזור אליהם, בלי שקורט קוביין ישמע על הפאנק באיזו תוכנית נטלויזיה נדחת לא היה NEVERMIND .
בסופו של דבר הדיון ביננו מתמצה בשאלה האם גוגל יכול להוציא את מערכת החינוך לפנסיה?
אז זהו שלא.
במקום שבו כל הידע שווה, אין אף ידע שווה.
יום טוב
(נ.ב מאחר ואני מרגיש שהדיון הזה הוא כמו משחק שחמט עם כה אנשים במקביל, אני מבקש את סליחתך אליה, יש לי הרבה מה לומר אבל יותר מאוחר)
אני חושב שהדוגמא של קוטנר תופסת רק כאן, בישראל, מדינה שתרבות המוזיקה שלה שונה מאוד מזו של ארצות הברית ושל אירופה. כמו שגם תרבות השתיה כאן מאוד שונה משם.
חלק מההבדלים האלה נובעים מהגודל של מדינת ישראל, אפשר לעשות כאן טור? אי אפשר. אפשר להופיע כל ערב במקום אחר, מה שאומר שאחרי שבוע הטור נגמר ושלוש מההופעות היו באיזור תל אביב. אגב, כל ערב ישנים בבית, כי הנסיעה לא כזאת ארוכה. אולי אלה נראים פרטים טכניים אבל הם מעצבים את איך שהלהקות מתנהלות ויוצרות. זה גם מעצב את הקהל. להקות שיוצאות לטור של שישים הופעות יופיעו בשישים מקומות שונים, חלקם ערים גדולות וחלקם עיירות קולג' שהן בדרך משיקאגו לאטלנטה.
המוזיקה של אותה להקה שהופיעה בשישים מקומות שונים תגיע לפחות לשישים אנשים שונים. תמיד יש מישהו בהופעות ואני יכול להסביר למה אם אף אחד לא יודע.
לא צריך את קוטנר ולא צריך את ג'ון פיל בשביל שהמוזיקה תגיע שם לאנשים, המוזיקה כבר מגיעה אליהם, למועדון שנמצא לא רחוק מהבית.
עד לפני 10 שנים או אפילו יותר, אף אחד בארץ לא גר באיזורים של מועדוני הופעות. האיזורים האלה היו(וחלקם עדיין) מקומות מפוקפקים שחלק מהאנשים לא ששים להסתובב בהם.
בארצות הברית וגם באירופה, המועדונים האלה נמצאים בשכונות מגורים, הם נמצאים מעבר לבית, לא באיזור תעשיה.
כמה הופעות אנשים מארגנים כאן בבית שלהם? בארצות הברית זה עניין של מה בכך, נועלים את הרהיטים בחדרים וכל סוף שבוע שני יש הופעות בסלון.
אני לא מנסה להגיד "תראו איזה יופי בארצות הברית, ככה צריך לעשות את זה" אני גם לא מנסה להגיד שבארץ הכל חרא. אני רק אומר שבארץ זה עובד מאוד אחרת, בגלל זה היה צריך כאן איזה קוטנר שיצא לך מהטלוויזיה או מהרדיו ויגיד "קח, תשמע, זה טוב".
בארצות הברית לא היה צריך את זה, האמת שגם לא באנגליה או בשאר אירופה. ג'ון פיל בעיקר עזר ללהקות אמריקאיות להקלט באנגליה. אני בטוח שחלק גדול מהעזרה הזאת הייתה גם מחוץ לתוכניות בביביסי. אני לא מנסה להקטין את ג'ון פיל, אבל אני בטוח שכל זה היה קורה גם בלעדיו.
בארץ זה שונה, בארץ אי אפשר לעשות טור, בטח לא להקות שוליים מארצות הברית שאין להן כסף בשביל כרטיס טיסה הלוך חזור ושכירת ציוד. בארץ היה צריך מישהו כזה, אבל באמת שאפשר היה להסתדר גם בלעדי קוטנר.
את רוב המוזיקה שאני מכיר לא גיליתי דרך קוטנר, היה (ועדיין יש לי) חבר טוב שהיה ממליץ לי על מוזיקה, שהיה נותן לי תקליטים להקשיב להם. סמכתי עליו בעיניים עצומות והקשבתי לכל מה שהוא נתן לי. הטעם שלי הוא לא העתקה של הטעם שלו, חלק מהדברים ממש לא היו לטעמי, פשוט היה מישהו שהשפיע עלי ונתן לי סימני דרך.
אני מכיר עוד הרבה אנשים שהאח הגדול שלהם השמיע להם דברים מעניינים כל פעם שהוא היה חוזר הביתה מהקולג' בעיר הגדולה או.
היום יש לי את הנישה האינטרנטית שלי, היא לא מורכבת מבלוגים, אלא מפורום מאוד ספציפי עם אנשים מאוד ספציפיים שלכולם יש את אותו הטעם במוזיקה, פחות או יותר. מהמכרים שלי שם אני שואב את המוזיקה החדשה שלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שהאינטרנט נותן לכל אחד אפשרות להגיע למוזיקה שלו בצורה אחרת. לא צריך לחכות לקוטנר ולא לג'ון פיל, אפשר ללכת ולגלות את המוזיקה שאתה אוהב בעצמך. מי שעדיין צריך שקוטנר יקפוץ ממכונית שבורה בשביל להגיע למוזיקה חדשה הוא פשוט עצלן.
אגב, בינתיים בארצות הברית האינטרנט רק נהיה תוספת, הדרך הישנה שבה אנשים היו מגיעים למוזיקה(מה שתיארתי למעלה) עדיין נשארה, היא בועטת וחזקה יותר מתמיד.
קורט קוביין היה מסתובב עם המלווינז, לשם הוא הגיע לחלק גדול ממה שהוא שמע. בנוסף לזה, הוא לא היה רחוק מסיאטל ששם היו המון להקות לשמוע.
אליה
בקצרה
קצת היסטוריה – אלן פריד הדיג'י שאחראי כמעט לבדו על פריצת הרוק'נ'רול הגדולה של הפיפטיז, בסיקסטיז לתוכנית של אד סליבן היתה חשיבות עצומה ביצירת המפכה הסיקסטיזית. בסוף הסיקסטיז ובסבנטיז היה את עיתון הרולינג סטון שפחות או יותר העלה את הסינגר סונגרייטר על המפה (וגם את הרוק המתקדם) עיתון קרים עם לסטר באנגס שפחות או יותר הבהיר לעולם מה זה פאנק וגל חדש, זה רק קצה הקרחון.
יש עוד עשרות דוגמאות לאנשים ומוסדות שהיו
לאמריקאים ותפקדו כמתווכי תרבות.
למרות שזה מה שמנסים למכור ברשת כבר למעלה מעשור, תרבות צריכה את המתווכים המסיונרים האלו, כי בלעדיהם זה לדפדף במיליארד עמודים של מייספייס.
ההצלחה של פיטצ'פורק והמרכזיות שלו למרות העובדה שהכל נגיש רק מחזקות את הטענה שלי, שכשכל המידע שווה אין שום דבר ששווה באמת.
מעבר לעובדה שאותם מתווכים עושים עבור אנשים אחרים את עבודת האוזניים שלהם, הם גם אלו שמכתירים מלכים.
אני לא יודע כמה אנשים היו חושבים שאוקי קומפיוטר הוא אלבום מופתי אלמלא היו אומרים את שוב ושוב ושוב בכל כתבה וביקורת כשהאלבום יצא.
יצירות מופת צריכות קרקע דשנה לנבוט בה, אבל הם גם צריכות מישהו שיתפעל מהפרחים וימכור אותם לעולם, מהפיכות צריכות המונים בשביל שינוי אבל הם גם צריכות את האדם שבראש, את האייקון שאת צלליתו אפשר יהיה להדפיס על החולצה אחר כך,
אתה אומר שהחבר שלך מביא לך את כל המוזיקה שאתה צריך, אבל מאיפה הוא השיג את זה?
גם אותי "חינכו" חברים ואחים גדולים, מאיפה הם ידעו על "דרק סייד אוף דה מון" ו"קינג קרימזון"?
אה,
כן קוטנר.
מישהו היה צריך לעשות את העבודה השחורה של כדי שבסופו של דבר תוכל לנוח בפנטהאוז שלך מבלי לחשוב לרגע על אלו שבנו את חדר המדרגות.
תודה על שיעור ההיסטוריה, אבל אני כבר בקיא בה.
אני אדייק, אותו חבר כבר לא ממליץ לי על מוזיקה, אולי רק מדי פעם, את המוזיקה שהוא ממליץ לי עליה כיום הוא משיג כמוני דרך שיטוטים באינטרנט.
את המוזיקה שהוא המליץ לי על אז הוא השיג דרך חבר שחי בארצות הברית. קוטנר לא היה חלק מהמשוואה.
להקות כמו קינג קרימזון, לד זפלין, פינקפלויד וכד' הן להקות שלא צריך ללמוד עליהן מאף אחד, הן חלק מהתרבות. את השמות האלה אפשר לשמוע בביקורות על מוזיקה, בחנויות תקליטים דלות בארץ שכל מה שיש להן זה את "הרוק הקלאסי" הזה וכמובן חולצות של טינאייג'רים.
אני חושב שגם אנחנו מדברים במישורים אחרים, אתה מדבר על איך המיינסטרים הופץ ואני מדבר על איך דברים שיותר בשוליים הופצו. עבודה קשה של הלהקות, זה מה שהביא אותן לתודעה של אנשים, הרי גם לסטר בנגס היה צריך לשמוע את הלהקות האלו איכשהו. איך? היה לו גורו שהמליץ לו עליהן? או שאולי הוא פשוט הלך ושמע אותן? ואיך הוא הגיע לזה? הלהקות פשוט הופיעו הרבה והופיעו ליד הבית שלו.
אז מי לימד את כל "המתווכים" האלה על המוזיקה הטובה?
הם שמעו בעצמם.
אז בעצם לאותם "מתווכים" יש טעם מאוד טוב ומדוייק והם יודעים למי כדאי להאזין? עליהם אני צריך לסמוך? הם מכתיבים לי את הטעם במוזיקה?
לא תודה, אני מעדיף שיהיה לי את הטעם שלי במוזיקה.
אולי זה עומד בסתירה למה שכתבתי לפני זה על אותו חבר שהיה ממליץ לי על מוזיקה. אבל זה לא. זה פשוט בנאדם שהיה לי איתו בסיס מוזיקלי משותף והוא המליץ לי על עוד דברים שיעניינו אותו. כמו כל חבר אחר שממליץ לך על מוזיקה, רק שלאותו חבר יש ידע אינציקלופדי במוזיקה.
אני מאוד שמח שאני יכול לצאת ולחקור בשביל להגיע למוזיקה ולא לחכות בבית שקוטנר יגיד לי למה להקשיב.
אם אתה חושב שהמחסור באותם "גורו"-ים הוא זה שהביא למחסור במוזיקה טובה, או זה שהביא למוזיקה גרועה, אז אני לא חושב שיש לי עוד מה להגיד.
אני לקחתי את "דארק סייד אוב דה מון" השארתי את "בריין דאמאג'" וזרקתי לפח את שאר האלבום הטרחני הזה. מ"או קיי קומפיוטר" העפתי שני שירים. מניק דרייק השארתי רק את "טיים הז טולד מי" והרשימה ממשיכה עוד ועוד.
יש לי אוסף של כמה מאות קטעים בודדים שמרכיבים את הקאנון המוזיקלי שלי. כדי להגיע למצב הזה הייתי צריך לשמוע המון המון המון דברים ששעממו אותי, אבל היה שווה.
אני לא צריך שיגידו לי "אלבום מופת" כי מבחינתי אין דבר כזה. אלבום הוא אוסף שמישהו אחר קימפל, לפי טעמו.
אלבום מופת אמיתי הוא אם כבר אוסף שאני מכין מקטעים שבחרתי עם פינצטה.
קוטנר חמוד והכל, אבל מה מעניין אותי הטעם שלו? הוא לא חיי את חיי אז למה שימליץ לי על מוזיקה? אני לא יכול לדעת מה טוב בשבילי?
יש לי אוזניים, טעם, ראוטר, אייפוד, סבלנות ואהבה למוזיקה. לא רואה איפה יש פה מקום לעוד מישהו.
שלום אליה,
לדעתי היום יותר חשוב קוטנרים מאשר בעבר! בעבר כשלא היה נגישות לאינפורמציה כמו היום היה צריך אנשים עם ידע שיביאו אינפורמציה כלשהי, שהיתה משודרת בערוצים המעטים שהיו. לטוב ולרע היינו תלויים באיכויותיהם של אנשים אלו.
דווקא בימינו לדעתי צריך אותם יותר. לא כמתווכים, אלא במורי דרך. ולמה היום? משום שהיום יש כמות אינפורמציה עצומה מעל ומעבר ליכולת של אדם לקלוט את כולה, ולכן צריך כאלו שיכולים לקצר דרך באמצעות המלצות. כמובן, המידע פתוח ואפשר להתעלם מהמלצות אלו למי שחפץ בכך, אבל אם יש ממליצים טובים, זה יכול להפנות אנשים בזריזות למקומות שלא היו מוצאים לבד!
קודם כל, אני ממש שמח שהפוסט שלי נהייה טריגר לדיון כל כך מעניין
זה כיף נורא
ואני מודה מקרב לב לכל המגיבים, כי למרות חילוקי הדעות החריפים, חשים בעליל שכולם באים מאהבת מוזיקה
ולגופו של עניין
תקשיבו שניה: כל הפוסט הזה התחיל מזה שטענתי שמוזיקה טובה ומאתגרת אינה מגיעה יותר למיינסטרים
ברור שאנשים כמוך, טל, שמוכנים להשקיע אקטיבית בחיפוש ובחירה וניפוי המוזיקה שהם אוהבים, יגיעו למה שהם מחפשים עם או בלי תיווך של רדיו או אמצעי תקשורת.
אבל אתה לא מייצג את מירב האוכלוסיה.
אני חי בארהב, ויש לי בת בת 13, ודרכה אני רואה חלון לאופקים המוזיקליים של בני העשרה בארהב. ותאמין לי, שהם מובלים כמו כבשים, על ידי תחנות רדיו איומות, שמשמיעות מוזיקה איומה, ואותם שירים איומים גם באים אליהם דרך הפסקולים של סרטי הנוער שהם רואים. (ראה לדוגמא את פס הקול של "דמדומים)
הטענה שלי היתה ,שבני נוער כאלו, הרוב הדומם, אלו שבשבילם מוזיקה היא לא משהו למות בשבילו אלא סתם חלק מהטפט שקוראים לו תרבות נעורים, נחשפו (ולכן אהבו) בשנות השבעים מוזיקה הרבה יותר מורכבת. לא מפני שנוער שנות השבעים היתה לו אוזן יותר מתוחכמת. אלא מפני שאם תחנת להיטים תטחן את "רפסודיה בוהמית" של קווין, שיר שהוא לכל הדעות יצירת מופת, אז אפילו הצ'ירלידרס ושחקני הפוטבול יזמזמו אותו.
ואם יצא היום משהו באותה רמה (של תיחכום ואיתגור ורבדים תרבותיים של תיזמור והסטוריה של מוזיקה), אז אולי אתה ואני והאחוזון הבודד של "אוהבי המוזיקה האקטיביים" ימצא את זה ,אבל מרבית האוכלוסיה לא תשמע על זה לעולם, כי זה לא ישודר ברדיו, ולא ישתתף בפסי קול של שוברי קופות, ולא תמצא את זה באייפוד של ג'ני הצ'ירלידר.
מסכים לחלוטין. אבל – את רפסודיה בוהמית אין טעם להשמיע היום כמיינסטרים כי זה יהיה תלוש לחלוטין משאר תרבות ההמונים של הטלויזיה הקולנוע וכו'. אני לא אוהב יותר ממך את מה שיש במיינסטרים. זו התקופה, זו התרבות. והיא לא עומדת במקום. שנות השבעים היו נפלאות למוזיקה ואתה ואני ודויד נדע להעריך את הפנינים מהתקופה ההיא. אבל הנוער של היום נמצא במקום אחר מאיתנו, והוא גם יגיע למקומות אחרים מאיתנו. יותר גבוה? יותר נמוך? עניין של טעם.
וכמו שהיו אלה שבשנות השבעים שמעו קראפטוורק, כך גם היום יהיו אלה שידעו להעריך חדשנות אמיתית.
מי שמסרב לשכוח את העבר, נידון לחזור עליו: איזה כיף לגלות שהאמת היא תמיד ההפך הגמור של כל מה שלימדו אותך. מי שתקוע בלהסתכל על "היסטוריה", לעולם לא יוכל לדמיין בכלל את העתיד, או את האפשרויות הבלתי נגמרות הגלומות בו. משפט כמו "וכשהוא יכתוב את התיזה שלו, הוא יתייחס אל שנות השישים והשבעים של המאה העשרים בתור תאונה מדליקה להפליא", או "מה קרה? האם האוזן המוזיקלית האנושית נעשית מטופשת? עצלה?", מעידים יותר על אוזני כותביהם מאשר על איזה שהוא אלבום, אמן, להקה או תופעה מוזיקלית או תרבותית.
ואם לצטט (ולתרגם באופן חופשי) כמה מידידי האנרכיסטים:
"כדי להבין איך מיתוס עובד, הבה נביט בתופעה התת-תרבותית-חלופית שנקראית פאנק רוק. להיסטורית הפאנק אין שום צורך ש"יזכרו" אותה (למשל, להיות כתובה על ידי מומחים לדבר עבור כלל הציבור), כיוון שהיא נוכחת בכל פעם שלהקת פאנק מנגנת, ויותר מכך, שואבת עצמה ממסורות עתיקות מכפי שמישהי מאיתנו יכולה אי פעם לזכור, לוכדת מחדש את הטירוף חסר הגיל שגרם לפאנק רוק להיות חשוב מלכתחילה. העובדות והפרטים של העבר הם חסרי כל משמעות, ובפני עצמם אינם מאפשרים ללהקה לעשות זאת; הלהקה עצמה חייבת לזהות את הגורם חסר הזמן שגרם למוזיקה של אלה שקדמו לה לשנות את העולם ו/או לשנות משהו אצל מישהו בכלל, וללמוד עקב כך שאי אפשר לתפוס את הדבר עצמו באותו אופן פעמיים. כל ספרי ההיסטוריה של הפאנק רק מכבידים ולמעשה הופכים שוליים לחלוטין בכל פעם שלהקה עומדת לפניך ואשכרה מנגנת. התשוקה שעדיין אפשר למצוא במופקרות הפרועה של להקות הפאנק הטובות ביותר היא כוח א-היסטורי יותר מכל דבר אחר, זה לא משהו שאפשר להסבירו במונחים של היסטוריה או מסורת כיוון שה"מסורת" שעליה הם מתקיימים היא מסורת של הפרת מסורות, של שבירה של טבואים במטרה להרחיב את אופקי העולם. אי לכך, במיטבו, המיתוס של להקת פאנק שהורסת ומשחררת באמצעות המוזיקה הוא אינו ארכיטיפ אפלטוני מגביל, לא "זהות" מוגדרת כלשהי, אלא מודל שמאפשר פעולה".
אני חושבת, ותסלחו לי אני עוקרת את קדושת הדיון פה, שלנסות למפות את ההיסטוריה של המוזיקה או להשוות בין ההיסטוריה של המוזיקה לעכשיו זה אפילו לא לרקוד על ארכיטקטורה: זה להיות כלוא בתוך המבנה האכיטקטוני עם עיניים קשורות וידיים מאחורי הגב. למה? מה שמשנה בסופו של דבר זה לא מתי המציאו את המידי והאם ב-10 השנים האחרונות היתה להקה שהשפיעה, ועל מי השפיעה וכו' וכו', מה שמשנה זה המיתוסים – וכשמדברים על מיתוסים זה לא משנה אם זה קרה עכשיו או לפני 10 שנים או שזה באמת קרה בכלל. בגלל זה להקות שלא "הצליחו בזמן אמת" שינו הרבה, בעיקר בלב של האנשים. בגלל זה על כל ניק דרייק יש עשרים סקנדינבים שבעשור האחרון יצרו מוזיקה גאונית שאף אחד לא שמע מלבד גרושתיהם העגומות, או ילדה בת 16 שכותבת עכשיו בתוך הראש את יצירת המופת שרק החברה הכי טובה שלה תכיר. היא תקליט את זה לתוך המחשב וזה יעלה אבק באיזה שרת כלשהו נידח עד שאיזה רובוט מהעתיד ישלוף את זה וישגר בו זמנית ל-40 מיליארד בתי אם בכפר הגלובלי שעד אז לא ידעו שאת יצירת המופת הכי "משפיעה" בהיסטוריה הקליטו בכלל ב-2009, כשכמה א/נשים באתר רשימות חשבו שמוזיקה התדרדרה ודנו באריכות, בדיוק ובחינניות באיך ולמה זה קרה.
דויד – אתה לא חושב שההיחנקות הזאת, כפי שאתה קורא לה, כל כך גלובלית, שאין כמעט אף אמן או להקה שמצליחים להתחמק ממנה? חשבת איך נשמע כל זה למישהו כמוני, ששמע קודם כל את המוזיקה של ימינו ואז נע אחורה לקלאסיקות?
אין מה לעשות, טווח התדרים שהאוזן האנושית מסוגלת לשמוע הוא מוגבל, וגם כמות השילובים בין הרמוניה לדיס-הרמוניה. הכל כנראה כבר נעשה, והמוזיקה חוזרת על עצמה שוב ושוב. להתלונן על כך שאין אמנים מהפכניים כמו בשנות השישים והשבעים זה פחות או יותר כמו להתלונן שאין מגלי ארצות כמו קולומבוס או מגלן. ייתכן באמת שתימצא הטכנולוגיה שתאפשר לנו לצאת ל"חלל החיצון" של הרוקנ'רול. אבל בנתיים – זה מה שיש.
ובכל זאת, כשמאזינים לקלאסיקות דרך אוזניים שהתרגלו למוזיקה של ימינו התחושה היא הפוכה – המוזיקה של שנות השבעים נשמעת מתישה, עם התעכבות על כל רעיון ורעיון ששלושים שנה מאוחר יותר מרפרפים עליו בקלילות – ומה שמפריע לי בעיקר הוא חוסר ההומור והחשיבות העצמית, של אמנים שהרגישו (בצדק) שהם ממציאים את הגלגל, שמקשים את ההאזנה למי שהתרגל ליצירתיות האגבית והמשועשעת של להקות בני ימינו כמו טי וי און דה רדיו ואנימל קולקטיב.
למרבה המזל, רוב האמנים לא מקשיבים לכמויות אנציקלופדיות של מוזיקה, כמו רבים מהאנשים בפורום הזה, לפני שהם מתחילים ליצור – מה שבוודאי היה מוציא להם את כל האוויר מהמפרשים. אני קורא לעיתים ראיונות עם מוזיקאים ומתפלא לגלות עד כמה נפוץ למצוא אמנים שהם בורים לחלוטין בנוגע ל"מקורות ההשפעה" שהמגזינים מנסים להדביק להם. לא כל מי שעושה רעש עגמומי עם גיטרה גדל על "מיי בלאדי וולאנטיין" – הם פשוט ממציאים מחדש את מה שמישהו לפניהם כבר המציא ממזמן.
עולם המוזיקה הוא ממזמן משחק טוויסטר ענקי שאליו מצטרפים כל הזמן עוד ועוד שחקנים, שחלקם משחקים בעיניים קשורות – מה הפלא שהם כל הזמן דורכים אחד לשני על הרגליים?
שתתווכח אתי, כמו רבים ממביני הדבר כאן שמתקשים לפעמים להסתכל מימינם או משמאלם, אבל שני השירים שהזכרת – נפלאים אחד אחד – לא היו
מעולם מיינסטרים, ודאי שלא היום
(תהייה קטנה, למה אתה לא קורא את הבלוג שלי?
אחרי שכל אחד שבע מעצמו כולל אוסף הדעתנים מ "רשימות" שקנו את 15 דקות התהילה שלהם (משאר כותבי ה"רשימות"), בדיוק כמו שמישהו כתב כאן
האם עלה בדעתכם שפשוט יושב בנאדם וכותב שיר. לפעמים יפה, לפעמים לא. עם גיטרה בלבד, אולי עם המון טכנולוגיות מאחור, אבל יושב ופשוט כותב שיר. אותו מוח קטן וערמומי.
בקיצור זיון שכל כזה עאלק מנומק, אליבה דדוד פרץ, בחיים שלי עוד לא נתקלתי.
עם כל הידע הזה שלו שהוא כאילו מזניח ולא רוצה להשתמש בו לצורך כתיבת שיריו, יש מלא אנשים זרוקים ברחוב, ככה, ללא מאמץ כותבים מלחינים יותר טוב ממנו.
לפחות את זה דוד פרץ חייו לדעת, אבל להוד טרגדיותו, הוא לא מבין אתה זה. ולכן מצטט ללא הרף כל מיני חכמים גדולים להוכחת צידקתו ןטענתו.
שב, תלחין משהו, תקווה שיצליח, ותעזוב אותנו בשקט.
או שתכתוב ב"רשימות", רק אל תרעיש.
תודה.
שלום גד,
זה מאוד משמח שהגעת ושיחררת את כל הכותבים משגיונותיהם במשפט אחד. באמת מוח קטן וערמומי! אבל מה הקשר לנושא הדיון??? נראה כאילו באת לסגור חשבונות ולא להשתתף בדיון בצורה נורמלית כמו האחרים פה, חלקם לדעתי צודקים יותר וכאלו פחות, אך הדעות שלהם לגיטימיות כמו שלי או שלך.
לירון בן עמי, ראיתי שהגבת פה, נהניתי מההופעה שלך בבלוז ספיישל בוםבמלה, חבל שהיו רק 5 שירים, אבל הביצוע לגארי דייויס If I Had My Way היה גדול לטעמי, כולל השירה!
איתמר:
אני אכן אתווכח. אי. אל. או. היו ועוד איך מיינסטרים, ובזמן אמת. לפי כל המדדים האפשריים: מכירות, השמעות ברדיו, צעידה במצעד, רפרנסים בתרבות פופולרית כמו סרטים ועוד
מאחורי הצלילים, אולי בזמן אמת לא מייד הצליח, אבל לקראת שנות התיכון שלי ,78-81, זה ועוד איך היה מיינסטרים. לא היה ילד (ובעיקר ילדה) בתיכון שלא שמעו על האלבום הזה.
והתנצלותי הכנה שעד היום לא ביקרתי בבלוג שלך :מהיום אבקר!
לגד: רק בקשה פשוטה
בכיף, אפשר להתווכח בלהט על גופם של דברים, אבל פליז , ממש לא נחוץ להיגרר לפסים אישיים. כל הדיון פה התנהל לא על אישיותו או כשרונותיו או איכות המוזיקה של אף אחד מהמשתתפים (והרבה מהמשתתפים הם מוזיקאים), אבל זה לא העניין, טוב?
ןאני מאד שמח שביקרת והגבת
לרזי ואיתמר, זה משחק לא פייר וצדקני משהו.
מה מפריד בינינו, רק קוד הפעלה בן 4 אותיות, והתגובה משוגרת, לכן יש לצפות לרע מכל (תגובה כמו שלי למשל)
דויד פרץ ישר התחיל בטענה שעדיין לא נכתבה ההיסטוריה למוסיקת הפופ החשמלי, משם המשיך … אני ראיתי הכל, אני הקלטתי, אני שמעתי הכל, והסיט את הדיון עם טונות של צטוטים ושטויות לדעתי.
אז עניתי לגופו של הכתוב.
במשפט קצר ועדיין הייתי בדיון אם לא שמתם לב, אמרתי, בפשטות, שיושב לו מוח קטן וערמומי, ומחבר שיר. לפעמים ובנדירות יוצאת גם יצירת מופת. ואם זה מיינסטרים או כל הגדרה אחרת זה יבוא רק אחר כך.
יש מספר ספרים בנושא, אבל מה שמעניין אותי כרגע זה הספר הבא שייצא לאור בקרוב (כמו שאומרים אי"ה) http://elijahwald.com/beatlespop.html
הספר נכתב על ידי אלייג'ה וואלד שגם כתב ביוגרפיה על Josh White ואת רב המכר Escaping The Delta על מיתוסים בבלוז ובמרכז רוברט ג'ונסון.
וולד אוהב לשבור מיתוסים, לפחות בספר הקודם זה היה ככה, וככל הנראה זה גם מה שהוא ייעשה עם הספר הנוכחי לגבי הביטלס והפופ.
וולד הוא כותב ביקורתי מהמעלה הראשונה ואני מצפה בקוצר רוח לספר שלו…
לא אכנס לעומק כל הנושאים שהדיון התפזר אליהם.
אני מקבל חלקים מהדברים החכמים שנכתבו כאן ואחרים לדעתי קצת סטו לטיעונים שבעיני הם פחות מדויקים.
כמי ששמע החל מה-60,לרבות היום, כמעט כל דבר ש"זז באזניים"
אציין שאני מסכים עם הטיעון המרכזי של הפוסט
שבתקופות ההן במעט כל הסיגנונות הגיעו לתפוצת האזנה רחבה ביותר,דבר שקיים פחות היום.
הסיבות לכך הן מגוונות וחלק גדול מהן הוזכר כאן.
רק על כך יש מקום לאיזו עבודת מחקר/ספר.
אני גדלתי על מוסיקה שהיתה פופולרית כשהייתי ילד, וכשגדלתי הלכתי אחורה. עדיין שנות הששים והשבעים מעניינים אותי הרבה יותר ממה שקרה אחר-כך.
ואין לי צורך לחפש במיספייס מישהו שעושה את הדבר הטוב הבא. יש ענקי רוק מתים שעדיין לא שמעתי, והרשת מאפשרת לי לשמוע כל שיר שמישהו פעם המליץ עליו, גם אם זו יצירת מופת עלומה מסוף שנות הששים.
שנות השבעים והרדיו דאז מלאות במאות דוגמאות כאלה.
ככה זה היה וזה מה שהיה.
לדוגמא משהו יותר קפיצי ו "קליל"
Good Old Fasion Lover Boy של קווין
שמעתי את השיר הזה, וחשבתי אותו דבר
איזה מורכבות, איזה עיבוד קולי, שינויי מקצב ואקורדים, והכל כאילו זה נוזל להם מהשרוול, התוצאה היא קלילה וכיפית ולא כבדה בכלל
כהערת אגב, אני חושב שאייל פרידמן בהחלט עומד בסטנדרטים של קוטנר, ומלא באנרגיות ואהבת מוסיקה אמיתית, גם אם היא לא מצליחה להגיע למיינסטרים.
הנפלאה יש לציין, שכן הדיסק שלך חביב עליי ביותר ולמען הטעם הטוב וההגינות הספורטיבית נוציא אותו מהמשוואה:
האם את יכולה, ביחס לטענה של דוד, למצוא אלבומים מהעשור האחרון שלא עמדו בשמחה בנוסחה הקולקטיבית?
ניסויים יוצאי דופן שאחרים יסכימו כי שינו משהו בקואורידנטות שלהם לגבי מוזיקה?
מוזיקה שיצאה מתחנה מוכרת וסיימה ביבשת אחרת, ביקום אחר, כה בודד שלרגע חשבת שאת היחידה בו, ואז שמת לב שגם אחרים עומדים סביבך?
כי בצער רב, אני, מלבד האלבום החדפ עמי והכה לא מוערך של
at the drive in
אולי לוכד החלומות המושלם של התקופה, הזיית גבולות מקסיקנית- אמריקנית,
לא מכיר.
ולצורך העניין, ואומר זאת אני בכבוד לטיעונים ולידע שבוודאי רחב ועמוק משלי, גם הטיעונים של דוד וגם שלך, משני צדדי המתרס, לוקים באותה פנטזמטיות משונה- אצל דוד הזמן קפא ואנחנו מתגלגלים במדרון אל קצה היקום, ואצלך גאונים שקטים פועלים בחשכת הרשת העולמית (מקום עם בעיות תקשורת רבות וידועות המקשות על יצירת קשר ושליחת מוזיקה חדשנית אל ההמונים המחכים. יש לך דוגמא קונקרטית? לא למשהו שישפיע אחר כך, אלא למשהו שעשוי להשפיע עכשיו. לא הכל משפיע בדיעבד.) ויוצרים מוזיקה למגירה.
איזה כיף להיות מגירה בימים אלו.
אני זוכר, בקריאה כלשהי, הוגה אנגלי ששמו חמק ממני, שאמר שבעתיד טעמם של האנשים יהיה כה רע, שלא בלבד שלא נוכל לדעת מה חשוב ומה לא חשוב. זה פשוט לא יהיה משנה.
ולמרות שאני באופן אישי מתנגד לסנטימנט שנרמז פה, בהחלט מכיר בעובדה שזה כבר לא חשוב לאנשים רבים לנקוב בשמם של חמשת אלבומי הפוסט פאנק הגדולים ביותר. ומעבר לעצב המוכר, יש משהו שנעלם ולא בכדי. משהו אחר יופיע ועליו אולי כדאי לדבר.
העגמומים מארצו תהכפור הם הדוגמא המושלמת לטענתו של דוד. מוזיקה שעשויה לרגש, אבל בשם אלוהים, תעירו אותי
כש
Quiet Is the New Loud
של
kings of convenience
ייגמר.
והם עוד המוצלחים שבחבורה.
נו, באמת, קוראים להם מלכי הנוחות
ולאלבום השקט הוא הרעש החדש.
כיום מגוון האפשרויות הוא הרבה יותר ממה שאנו צריכים ואנו מופצצים בכמויות גדולות מכל דבר, כולל מוסיקה.
מה שהיה, היה.
מה שהיום הוא דרישה חד משמעית למקוריות ואוטנטיות.
יש להפנים המסר ולהתחיל להאמין במה שאני עושה מבלי להתחשב בדעת הקהל, העלומה.
הקהל היום לא כל כך יודע מה הוא רוצה. יש לו כל כך הרבה וקשה לו לסנן מבין האפשרויות שלא נדבר על "הזבל" הרב שתופס טרמפ על הדרישה לחידוש ועוד ועוד.
מצד שני האנשים לא טפשים כשהם שומעים משהו טוב הם מזהים, גם אם הם לא מבינים למה.
הייתי בהןפעה של ג'סי נורמן בברלין. זו היתה חוויה ספירטואלית. היא שרה שירי נשמה. ובאמצע המופע היו הרבה רגעים של שקט. הקהל יצא מגדרו באהבתו אליה.
אני התאהבתי בה.
זו דוגמא מצויינת שלא צריך בסים, תופים, הגברת קצב, ווליום גבוהה,ועוד.
יש להתאמץ להכנס פנימה ולעשות את שבליבך. אין מה לדאוג לגבי האנשים. הם יגיעו בקצב שלהם.
השיר "מיסטר בלו סקיי", על כל מורכבותו, אינו מסובך במיוחד לריקוד. ויש עדות לכך.
יצא לי לתקלט בכמה וכמה מסיבות ריקודים לאורך השנים, ותמיד תמיד שמתי לב לעובדה שברגע שרמת האלכוהול בדם של המבלים עוברת סף מסויים, העכבות שלהם באשר ל"מה רקיד ומה לא" די נעלמת.
יכול להיות שפעם אנשים שתו פחות בכדי להכנס לעניינים? אולי, אבל הרעיון שהשיר אינו רקיד עובד רק כששומעים אותו בבית, וגם אז, אינו עובד על כולם.
את תיאוריית "אי אפשר לרקוד את זה" שמעתי שאומרים גם על
MONEY
של פינק פלויד.
בתאוריה אי אפשר אבל במציאות זה אחרת. זה תלוי, בראש ובראשונה, במצב הרוח של המבלים.
מצד שני, כשמצב הרוח של המבלים אינו בעניין, אז שום שיר שבעולם לא יביא לכך שהם יעלו על הרחבה.
אני לא בא פה לבקר אותך, אבל באמת, לפעמים זה מדהים מה שמצב הרוח של המבלים יכול לעולל.
עם רמת אלכוהול מתאימה, בכיף הייתי רוקד למיסטרק בלו סקיי
כשאמרתי לא רקיד, התכוונתי לכך שהוא:
לא שומר על בי פי אם אחיד
ושאין לו את הקיק האחיד שיש למוזיקה שהיום נחשבת למוזיקת קלאבים
אני בטוח שהיו מי שתהו אם את money יישמעו עוד 30 שנה. אתה וודאי זוכר שהאקלים שבו נוצר money, היה לאחר שענקי הג'ז פסו מן העולם, והרוק נחשב מוזיקה נחותה בהרבה. אני מוכן להמר ששיר אהבה אינדיאני יישרוד כמה שנים טובות. אבל שרידות לא קשורה לאיכות. אני לא יודע כמה איכויות יוצאות דופן ניתן למצוא ב"בלדה של חדוה ושלומיק", שכנראה ייקבר הרבה אחרי.
הרוק של שנות השיבעים, בא אחרי 10 שנים של התגבשות, ועוד 10 שנים של חתירה למיינסטרים. לסיגנונות המודרניים (המוזיקה האלקטורנית, למשל) אין גיל מופלג שכזה. כבר צצות יצירות יותר כבדות ומאתגרות, אבל הן תהיינה במיינסטרים, רק כאשר האסטטיקה של המוזיקה הזו תופנם בציבור הרחב. זה ייקח זמן – אבל זה רחוק מלהיות אבוד.
תראה מה קרה להמון סגנונות מצויינים שהתמסחרו והפכו לאותה נוסחה דביקה וחרושה
תראה מה קרה להרכבים מצויינים דוגמת הבלאק אייד פיז, שפעם היו מאוד יצירתיים והיום עושים את הלהיטים מהזן הנמוך והרדוד ביותר.
תראה איזה להיטים יש היום בארץ – "אתה תותח" "את מקודשת לי" "מי אוהב אותך יותר ממני" ושלל חרטות שכל ילד בן 12 יכול לכתוב
מאז שנות השמונים המגעילות, הכסף מושל במוזיקה
בסננטיז היו הרבה פחות שירים חדשים שיצאו כל שנה
כך שכשאמנים בסדר גודל של כספי וגרוניך הוציאו אלבום אף אחד לא היה יכול להתעלם מהם
זה לא שהמיינסטרים זז הצידה, פשוט השוק התרחב
אתה חושב שב70 היו בארץ כל כך הרבה זמרים מכל כך הרבה ז'אנרים?