בעיני, מכל הריפים המפורסמים בתולדות הרוקנרול, זה הגדול מכולם. כל כך פשוט, כל כך מינימליסטי, כל כך חזק ומלא הבעה. שלושה אקורדים, זה הכל.

בשנת 1965 הקליטו להקת The Who את השיר הזה , Can't Explain.

 

 

בראיון שנתן פיט טאונסנד שנים אחר כך, הוא סיפר שבתחילת דרכם, כשהיו להקת מועדונים שביצעו בעיקר קאוורים, שאל אותו אחד מהמנהלים :מדוע אתה לא כותב קצת שירים מקוריים?

פיט בן ה18 ענה לו:”יש לי כמה מנגינות, אבל קשה לי עם המילים…יש לי הרגשה כזאת, של תיסכול, של משהו שאני רוצה להגיד, אבל אני לא יכול להסביר, לא יכול להסביר…”

“אז זה בדיוק מה שאתה צריך לכתוב"

“מה?”

“את זה שאתה לא יכול להסביר"

וכך נולד השיר הזה.

במשך השנים, המשיכו The Who לבצע אותו בהופעות, והוא הפך ליותר חזק, ויותר איטי, ויותר "כבד"

 

דיויד בואי גם הוא אהב מאד את השיר, והקליט קאוור משלו ב1973 לאלבום Pinups

כאן הוא בשיא הגלאם האנדרוגינוסי, אבל איזה פרפורמר…

 

ובשנת 1997, פאט בוי סלים חוזר ומסמפל את הריפ הזה ,בן האלמוות (הוא סימפל לא מהמקור, אלא מקאוור שעשתה לשיר איבון אלימן, בהפקתו של טאונסנד), לקטע הנפלא שלו "Going out of my head”

 

מה שאני אוהב בקטע של סלים, הוא העובדה שהוא מכיר בכוחו של הריף, הוא לא מוסיף לו הרבה, הוא כאילו אומר לנו: הריף הזה כל כך חזק ומקפיץ, אפשר לשמוע אותו 4 דקות פני עצמו, בלי מילים כמעט"