—–

הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז", יצא בשנת 1927, והוליווד נסחפה מיד בטכנולוגיה החדשה. כולם דרשו סרטים מדברים. שרים. מזמרים. מייד הומצאו ז'אנרים חדשים, כמו המיוזיקל, קריירות ענק נולדו בן לילה ,קריירות ותיקות של שחקני קולנוע אילם התרסקו בבת אחת (שני סרטים נפלאים עוסקים בתקופת המעבר הזו ותוצאותיה: "שיר אשיר בגשם", ואחד הסרטים האהובים עלי בעולם, סנסט בולווארד של בילי ווילדר, אבל אם אמשיך עליו זה יהיה פוסט ארוך מאד ולא בנושא שעליו התכוונתי לכתוב הפעם…)

המשבר הכלכלי הגדול של תחילת שנות השלושים רק עזר לתעשיית הקולנוע: זה היה הבידור היחיד שההמונים יכלו להרשות לעצמם, והבריחה שהציעו הסרטים ההוליוודיים היה מצרך יקר מאד ורצוי מאד במציאות הכלכלית הקודרת של המעמד העובד בארה"ב. (הממ… מזכיר לכם משהו?)

אבל השאלה ששאלו את עצמם כולם, הצופים ומבקרי הקולנוע, והמפיקים והבמאים, היתה:

"ומתי כבר יעשה צ'ארלי צ'אפלין סרט מדבר?”

צ'ארלי צ'אפלין, הכוכב הגדול ביותר, הבלתי מעורער, של הסרט האילם בשנות העשרה והעשרים, לא הראה שום סימני חיפזון. הוא הוציא את "אורות הכרך" , סרט אילם לחלוטין, בשמת 1931, ארבע שנים אחרי הסרט המדבר הראשון, ןלמרות זאת זכה להצלחה. יש לזכור, שלא כל אולמות הקולנוע הוסבו מייד לטכנולוגיה של הקרנת סרטים מדברים, ולכן למרות שאולי זה לא היה "ברוח הזמן", אפשר היה עדיין להוציא סרטים אלמים בשנות השלושים המוקדמות, ולהצליח. המעבר לסרטים מדברים לקח אפילו זמן ארוך יותר באירופה.

אבל לקראת שנת 1936, היה ברור שזהו, אפילו מישהו גאון ונערץ כמו צ'אפלין לא יכול יותר להתעלם מה"טוקיז" (Talkies) כפי שכונו הסרטים המדברים.

הציפיה לסרטו החדש, "זמנים מודרניים", היתה דרוכה. מה יעשה צ'אפלין? האם הוא ידבר? הדמות של הנווד, הטראמפ, שאותה המציא ושכלל צ'אפלין, הייתה כזה אייקון תרבותי, כל אדם בעולם ידע מי הוא, אבל מעולם אף אחד לא שמע אותו מוציא מילה. רבים לא יכלו לתאר לעצמם את הדמות הזאת מדברת בכלל. הפרסומות והפוסטרים והכרזות לסרט הוסיפו לציפיה ולסנסציה: "צ'אפלין מדבר!!" היה כתוב בהן.

אבל הגאון, התנגד בכל מאודו לסרטים המדברים (לא לסאונד! הוא אהב מאד את המוזיקה בסרטים, שאותה הלחין בעצמו, ואהב את השימוש באפקטים קוליים ו"רעשים", הוא רק התנגד למילה המדוברת). צ'אפלין טען שהמילה המדוברת תשדוד מהקולנוע האילם את האוניברסליות שלו, את העובדה שהוא מעבר לשפה.

גלוריה סוואנסון בסאנסט בולוורד: "אנחנו לא היינו צריכים מילים! לנו היו פנים!"

ובדיוק כמו גיבור סרטו, הנלחם נגד המכונה התעשייתית, לא בכוח אלא בשובבות, גם צ'אפלין מצא את הדרך לעשות את ה"טוקי" הראשון שלו ולא לבגוד בעקרונותיו.

הקהל בסרט חיכה וחיכה, ושמע הרבה מוזיקה ,וסאונד אפקטס, אבל אף מילה… עד שמגיעה סצנה שבה הגיבור נאלץ לשיר שיר. הוא איבד את המילים, ובת זוגו אומרת לו: "אין דבר! המילים לא חשובות!"

צארלי צ'אפלין סוף סוף פותח את הפה—–ושר בג'יבריש מוחלט. את כל הסיפור הוא מספר בגופו, בתנועותיו, בעיניו, בפרצופו. השיר (שבישראל מוכר במילים שהמציאו לו "טיטינה אוי טיטינה") הולחן על ידי צ'אפלין עצמו.

 

 

בעיני זו היא לא רק אחת הסצנות הגאוניות בתולדות הקולנוע, אלא ניצחון מרגש של היחיד על "השיטה", על "המכונה", על "פס היצור". והרי זה בדיוק נושא הסרט…

בדיוק כמו הנווד הנבלע בין גלגלי השיניים, ההופך כמעט לחלק מהמכונה, אבל נפלט ממנה ונשאר אדם, אינדיבידואל.

צ'ארלי צ'אפלין אומר לנו: "רציתם לשמוע אותי מדבר? הנה, אני מדבר, אבל לא אתן לכם מילים. אתם עדיין תסתכלו על הגוף והתנועות וההבעה, ממש כמו בסרט אילם."

זמנים מודרניים היה הסרט האחרון שבו גילם צ'אפלין את דמות הנווד. הוא הוציא אותו לגמלאות.