השיר הפותח את האלבום, נכתב והולחן על ידי עוזי חיטמן. למעשה זו גירסת כיסוי קצרצרה, חלקית, של הבית הראשון מתוך השיר. אני מנגן כאן בכל הכלים, הוקלטו למעלה מ8 ערוצי גיטרות כדי להגיע ל"סמיכות" הרצויה. הסיטאר הוא מסינטי – virtual instrument שאני מאד אוהב, שנקרא Xpand.

 

ולמה עוזי חיטמן?

 

 

בשנת 1988 ,כחדשיים לפני שסיימתי קורס טכנאות קול בבית הספר "סאונד", קרא לי יואב גרא לשיחה במשרדו.

"נו אז מתי תתחיל כבר לעבוד באולפן?" שאל גרא בחיוך האופייני שלו.

"אולי..עוד מעט..אולי כדאי לי לחכות עד סיום הקורס…אחרי הבחינות באוניברסיטה…" ניסיתי לתרץ, אבל גרא לא נתן לי להתחמק. "אתה צריך להתחיל לצבור שעות באולפן אמיתי. מה שיותר מוקדם יותר טוב."

בו במקום הוא הרים טלפון לאולפני "סיגמא",ואמר "אני שולח לכם אחד התלמידים שלי". סגר את הטלפון ואמר לי: "ביום שני בבוקר אתה מתחיל לעבוד שם".

לא עזרו שום אה-בה-ציגלה-מה. ידעתי שיואב יודע בדיוק מה טוב בשבילי. אבל איזו אכזבה… אני חלמתי לעבוד באולפן כמו טריטון, או אולפני די. בי שהתחילו בשנים הללו להיות שם נרדף למוזיקה אלטרנטיבית…רציתי לעבוד באולפנים שבהם יש סיכוי לעבוד בהפקות שאהיה גאה להשתתף בהן. והנה אני תקוע באולפני סיגמא, שהיו ידועים בעיקר כאולפני מוזיקה מזרחית…

בלילה לפני יום העבודה הראשון חרשתי את כל התקליטים הישראליים שלי לנסות למצוא משהו שאני אוהב, משהו COOL שהוקלט בסיגמא. נחמתי היחידה היתה לגלות שלהקה רטורית הקליטו שם את הEP המיתולוגי "סדר יום". חוץ מזה: כלום.  או יותר נכון, כלום שיעמוד בסטנדרטים שלי דאז כ"אלטרנטיבי" מספיק.

התייצבתי לעבודה בלי תקוות יתרות. מנהל המשרד הסתכל עלי, קבע בליבו "אשכנזי", ומיד שיבץ אותי להיות עוזר טכנאי בהפקת אלבום הסולו של עוזי חיטמן שהפקתו עמדה להתחיל.

"איך אני הולך ומספר לחברים שלי שאני עובד בשביל אלבום של עוזי חיטמן…איזה פדיחה". רציתי להסתופף עם שמות כמו פורטיס או אהוד בנאי, ועכשיו אני תקוע עם התגשמות הUN-COOL.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור. כאן קיבלתי שיעור מאלף   שלימד אותי כמה צר אופקים הייתי, וכמה ידע ותובנה ונדיבות וטוב לב אפשר לפספס כששופטים אנשים מראש.

לעוזי חיטמן אין הייפ, אין מעריצות היסטריות, והוא לא מופיע ברשימות ה"אין להחמיץ" של מביני הדבר. עוזי חיטמן הוא לב הקונצנזוס שכל כך קל לנגח ולהישמע מורד וראדיקלי.

אני יודע שאין הרבה סיכוי שפתאום כל נותני הטון יגלו אותו מחדש וישאו אותו על כפיים. האמת היא שאם לא הייתי נקלע לעבוד איתו ולהכיר אותו, קרוב לוודאי לגם אני הייתי מאלו שמעקמים פרצוף כשמוזכר שמו. אבל, להפתעתי,  עוזי חיטמן שהיכרתי באולפן, התגלה לי כאחד האנשים הנחמדים, לבביים, נדיבי-הלב והמקצוענים ביותר שניתן לתאר.

כפי שתארתי בהזדמנויות קודמות, להיות עוזר טכנאי זה לא תענוג גדול. רוב הזמן מתיחסים אליך כמו זבל, ומצפים שתגיד תודה שנותנים לך בכלל להסתובב באולפן הקלטות. אבל לא עוזי חיטמן. הוא התיחס אלי ואל שאר עוזרי הטכנאי כמו אל בני אדם. צחק איתנו, היה סבלני לחוסר המיומנות שלנו. לעיתים הוא אפילו שאל את דעתי על השירים. בניגוד להרבה אמנים, שתופסים קטע של שליטה ועליונות על אלו שנועדו לשרת אותם, עוזי חיטמן נתן לי הרגשה שגם אם תפקידי מסתכם בלחבר מיקרופונים ולאפס מיכשור, הרי אני שותף בהפקה.

האלבום שעליו עבד חיטמן הוא " אורח ". בכל פעם שאני נזכר באלבום הזה , יש לי רגשות מעורבים : נוסטלגיה , הערכה , וקצת החמצה .

נוסטלגיה; מפני שזה האלבום הראשון שבו קיבלתי קרדיט, שחור על גבי לבן. עוזי דאג שכל מי שהשתתף בהפקה יקבל קרדיט, ששמו יאוית נכון, ושנקבל עותק מהתקליט והקסטה. מי שחושב שזה מה שקורה בכל הפקה, מוזמן לשיחה ארוכה עם עוזרי טכנאי באשר הם.

הערכה; מפני שבשבילי עוזי חיטמן מגלם סוג של מצוינות שנובע מעבודה קשה, התמדה של שנים על שנים, פוריות יציבה ומתמדת שאינה תלויה בגחמה או פופולריות רגעית והעיקר, מה שכל כך חסר במוזיקה הישראלית: מקצוענות אמיתית. מי שיערוך חיפוש באקו"ם, ימצא שחיטמן הלחין מנגינות ל-360 שירים, חיבר מילים לכ 300 שירים, וכתב מילים ומנגינה גם יחד ליותר מ250 שירים. אלו מספרים שלא יאומנו. אבל המספרים לא אומרים הכל.

יום אחד חזרה אשתי הביתה כולה נרעשת. באותה תקופה היא הרוויחה כמה גרושים בלימוד עברית ב"TEMPLE" המקומי (בית כנסת באמריקאית). "רזי אתה לא תאמין. אתה יודע באיזו מנגינה מתפללים פה את 'אדון עולם'?" מסתבר,שעוזי חיטמן זכה לכבוד הגדול ביותר שמלחין יהודי יכול לזכות לו: הלחן שלו ל"אדון עולם" השתרש אצל רוב יהדות העולם, בעיקר בארה"ב, כחלק ממחזור התפילה. זהו סוג של נצח. שנים אחרי שאבירי האוונגרד של היום ינשרו אל תהום השיכחה,בכל גן ילדים עברי ישירו הנכדים שלכם: "אלוהים שלי רציתי שתדע". כדי לתאר את מלוא התרומה שלו למוזיקה הישראלית צריך סיפור הרבה יותר ארוך מזה שאני כותב עכשיו. על התפקיד שעוזי האשכנזי מילא בגיבוש הסיגנון הנקרא "מזרחי" אפשר לספר סיפור מרתק בפני עצמו. בשבילי, יש שיר אחד, "לילה בלי כוכב", שתמיד יזכיר לי את הלילה האחרון לפני היום הראשון של התיכון. הייתי בן 14 ,שכבתי במיטה, מלא חרדה מהבלתי ידוע, עם הטנזיסטור מתחת לשמיכה, ואז ניגנו שיר חדש ברשת ג. זה היה מאותם רגעים שבהם שיר מצליח להגדיר רגע בחיים בצורה מושלמת. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד שאני אוהב את השיר. במקום שבו גדלתי, זה לא היה בכלל לעניין לומר שאתה אוהב שיר של שימי תבורי. רק שנים אחר כך נודע לי שחיטמן הלחין את השיר בעל הלחן הנוגה והמקסים הזה.

החמצה; מפני שהאלבום "אורח" הוא אלבום לא רע, אולי לא מאילו שהייתי לוקח לאי בודד, אבל לבטח לא ראוי לכישלון החרוץ שהוא זכה לו אצל קהל קוני התקליטים וברדיו. זהו אלבום מהורהר, לא בועט, עם הסאונד המוכר שיש לכל אלבום ישראלי מהתקופה ההיא (בודגוב בגיטרה, איקי לוי תופים, מיכה מיכאלי בס, והטכנאי יהודה תמיר, כן, זה מ"חלב ודבש"). אלבומים גרועים הרבה יותר זכו להצלחה אותה שנה.

מה שהבנתי במשך העבודה על האלבום הוא שחיטמן , למרות כל ההצלחה כמלחין שירי ילדים , מנחה בטלוויזיה , ארוויזיונים , " אדון עולם ", וכל הלהיטים שכתב , בעצם עדיין חלם על הכרה כיוצר – זמר , singer-songwriter משמעותי ועמוק , משהו כמו ג ' יימס טיילור . באלבום הזה , הוא שר על עצמו בגוף ראשון , מה שכמעט אינו עושה כשהוא מחבר שירים לאחרים :

" בניתי בית –
סגרתי דלת –
קניתי אוטו –
עשיתי ילד –
בכל זאת משהו חסר לי .
בכל זאת משהו חסר."

אבל הקהל הישראלי כבר שיבץ את עוזי חיטמן במגירה מוגדרת מאד, ולא רצה לקבל אותו כמשהו אחר. הפסד שלכם.

 

———-

 

ואת הגירסה שלי ניתן לשמוע, יחד עם האלבום כולו, פה:

 

http://www.stepbro.com/hebrew/music.htm