הגיטרות שלי

אספתי אותן במשך השנים. אני בהחלט לא נגן גיטרה דגול, הייתי ותמיד אהיה קלידן במהותי. אפשר לקרוא להן אוסף גיטרות של קלידן. אני אוהב אותן מאד, את כל אחת מהן לחוד. אין ביניהן גיטרות "חשובות" או יקרות, אין אף אחת מהן שאפשר להשוויץ בה למביני גיטרה, אין בהן אף גיבסון, או טלקאסטר, או סטראטוקאסטר, אף אחת מהן לא עלתה לי יותר מ300$. רובן שוות הרבה פחות. אבל למדתי להוציא מהן בדיוק את מה שאני צריך, כל אחת בתחומה.

 

 

 

 

גאוות האוסף שלי– ויזואלית, היפה מביניהן. חיקוי ללא שם (איטלקי כנראה) של גיטרת הופנר, רבע נפח, שתמיד תזכיר לי את הבס של פול מקקארטני. ראיתי אותה אי שם בשנות ה90 בחנות עבוט (pawn shop), תלויה לה ומעלה אבק. התמקחתי וקניתי אותה ב70 דולר. אוהב מאד את הצליל שלה ,צליל אגרסיבי, סיקסטיזי, מלא נפח, פרחי כזה. כזה צליל בטח היה לגיטרות של להקות הקצב במועדונים המיוזעים של רמלה ונתניה בשנות השישים. (אדי, חתימה! והמבין יבין)

————————————————————————————————————————–

החשמלית ה"עיקרית" שלי, סוס העבודה, האיבנז הכחולה. עלתה לי 300 דולר לפני עשר שנים, ועבדה בשבילי מאז בנאמנות. מה שאני אוהב בה, הוא הצליל הנקי, אבל גם המאד מגוון. בין ארבעת הפיק–אפים שלה ניתן לעשות המון קומבינציות, החל מצליל מאד דק וחד וכלה בצליל כבד ועמוס, כמו של רוק כבד. קרוב לודאי שמבין כולן, היא שימשה אותי במירב ההקלטות.

———————————

 

 

 

 

 

הבס היחסית חדשה שלי, גיטרת הבס הראשונה שלי, פנדר סקוייר, שכמובן היא הגירסה לילדים של הפנדר ג'אז בס. 180 דולר שילמתי בעדה , ואני מלמד את עצמי לנגן בס בעזרתה. יש לה צליל יחסית חד ובהיר, אבל תמיד אפשר לחתוך בה גבוהים כדי לקבל את הצליל העמום והכבד.

—————————————————————————-

 

 

 

האקוסטית, הגיטרה הותיקה באוסף, איתי משנת 1985, קניתי אותה בישראל, אצל גינצבורג במרתף, חושב ששילמתי עליה כ200 דולר, הוושבורן האהובה שלי. במשך השנים שחלפו מאז, חברת וושבורן התדרדרה מאד, וכיום הגיטרות שלהם נחשבות די זבל. לפני 25 שנים, הם עדיין עשו גיטרות לא רעות בכלל. הוושבורן שלי היא יחסית "נוקשה", ולכן נשמעת יותר טוב בליווי אקורדים מאשר בפריטה או סולו. אבל זה בסדר– אני ממש לא טוב בסולו גיטרה , אני בעיקר צריך אותה לליווי אקורדים, אז זה מסתדר יופי. הגיטרה הזו השתתפה באלבומים של פוליאנה פרנק, בהקלטות כל האלבומים שלי, והמון הפקות שעשיתי לאחרים. אני מכיר אותה טוב כל כך, שאני יודע בדיוק לאיזו זוית לכוון את המיקרופון (שתי אצבעות לפני סוף הצוואר) כדי לקבל ממנה את הצליל "שלי".

——————————————————

 

 

 

גיטרת ה12 מיתרים שלי. המון זמן רציתי חשמלית 12 מיתרים, חלמתי על הצליל העשיר של הByrds, של ג'ורג האריסון. אבל הם ניגנו בריקנבאקר, שהיא נורא יקרה בשבילי, ולא יכולתי להרשות לעצמי. עד שחבר גילה לי, שיש חברה שמייצרת גיטרות 12 מיתרים, חיקוי יחסית זול אבל לא רע. מצאתי את הגיטרה שלי המיוצרת על ידי חברת ג'יי טרסר (זה בסדר, אני יודע שאף אחד לא שמע עליהם), קניתי אותה באינטרנט ב300 דולר על בליינד, בלי לשמוע, ולא התאכזבתי. יש לה בדיוק את הצליל שחיפשתי, הצליל הפעמוני, העשיר, של 12 מיתרים. חסרונה היחיד (כמו כל גיטרות 12 המיתרים) – זה קריעת תחת לכוון אותה. פי שניים עבודה מגיטרה רגילה.

——————————————————————

 

 

הגיטרה הצנועה והזולה ביותר באוסף שלי. אני אפילו לא יודע מה שם היצרן. גיטרה קלאסית, שקניתי ב1990 בgarage sale (מכירה שעשה מישהו בחצר האחורית שלו בשבת בבוקר), הוא רצה 20, התמחקתי איתו והורדתי לעשרה דולר. היא קלאסית, מיתרי ניילון, ובאופן מפתיע נשמעת ממש בסדר כשהיא מוקלטת, הרבה יותר טוב מאשר ב"מציאות".

בכלל, השיעור שלמדתי במשך השנים מהגיטרות היחסית זולות שלי, הוא שבחירה נכונה של מיקרופון, זוית הקלטה, והאפקטים הנכונים, יכולים להחמיא מאד לגיטרה צנועה, ולגרום לה להישמע הרבה יותר טוב. צריך רק להיות קשוב וסבלני.