תמיד אהבתי את השיר הזה. את המילים הנהדרות של לאה גולדברג, את הלחן של דני ליטני.

 

תמיד גם אהבתי במידה שווה את שני הביצועים הידועים שלו, הראשון של צילה דגן, המבצעת המקורית:

 

 

 

ואולי אפילו יותר, את הביצוע של מלחין השיר, דני ליטני, שמדגיש את האיכויות הבלוזיות הנפלאות של הלחן

(ותראו איזו סוללה של תותחים עוזרים לו בביצוע הזה)

 

 

 

 

והנה, הביצוע שלי:

 

 

ואני, הלכתי על קאנטרי. נורא אוהב קאנטרי, במיוחד בלוגראס. אולי היה לי מאד טבעי לעשות עיבוד קאנטרי לשיר הזה , בגלל איזכורי הכפריות והטבע.

אני מנגן כאן בכל הכלים, חלקם כלים "אמיתיים", כמו גיטרות, חלקם נוגנו עם מקלדת ש"מתחזה" לכלים אחרים, חלקם עשויים משברי דגימות שערכתי מכלים מסורתיים של בלוגראס כמו דוברו (גיטרה מתכתית שמנגנים בה על הברכיים), כינור, באנג'ו, ומנדולינה.

 

אחד הדברים שמאד נהנתי לעשות בעיבוד הזה , הוא לשמור על אחת הנוסחאות הבסיסיות של הבלוגראס, שלפיה מנגנים פראזות של סולו (או "ליק") אך ורק בהפסקות, בפאוזות שבין השורות בשירה. ככה נוצרת דינאמיקה של "שאלה-תשובה" בין השירה , לבין הכלים. הזמר שר שורה, והכינור עונה לו בליק משלו. הזמר שר עוד שורה- והבאנג'ו משלים את התיבה הבאה.

 

כשלהקת בלוגראס אמיתית מנגנת, תמיד הערצתי את היכולת הזאת שדורשת המון נסיון, המון חיבור בין הנגנים, המון הקשבה וצניעות, לדעת מתי לנגן ומתי לא "לדרוך" על שורה של מישהו אחר, והכל באילתור, ללא תוים.

 

כשניסיתי לשחזר את הסאונד הזה, כ "תזמורת של אדם אחד", זה הרגיש כמו להרכיב פאזל, או קולאז'.