כשהייתי בן שבע–עשרה, מצאתי סוף סוף מורה לפסנתר, שלא היה מורה זקנה רוסיה, שלא הכריח אותי לנגן מהספר של צ'רני, ושהסכים ללמד אותי בלוז וג'אז. בשיעור הראשון, הוא שאל אותי: מה אתה יודע על בלוז?
ואני אמרתי (חשבתי שידעתי הכל בגיל 17): "מוזיקה כבדה , איטית, עצובה, שהתחילה עם מוזיקה שחורה של העבדים באמריקה…”
הוא הפסיק אותי, ואמר: “לא שאתה לא צודק, אבל כל מה שאמרת הוא עובדות הסטוריות, לא מוזיקליות. מוזיקלית, הבלוז הוא דבר מאד מוגדר, פשוט, ובעל מבנה קבוע: שתים עשרה תיבות, שלאורכן מתחלפים בדיוק שלושה אקורדים. כל השאר הוא וריאציות". והוא לימד אותי את שתים–עשרה התיבות בו במקום. הניגוד הזה, בין המבנה הנוקשה, ובין העובדה שצריך כל הזמן לאלתר, העושר האין סופי שבא מתוך המינימליזם הזה , שבה אותי מאותו יום, ולעולם.
לא הייתי תלמיד טוב. נשרתי אחרי כשישה חודשים. אבל הבלוז נשאר איתי.
מאז שאני בן שבע–עשרה אני אוהב בלוז
אין קמטים
יש עתיד
יש תקווה
יש אהבה
אין משכנתא
אין צרות
אין מיסים
אין חובות
לא צריכים כדורים
לא הולכים לרופא
אין צרבת
בלוז כזה שמח
כן
בלוז יכול להיות שמח
כל החלומות עוד לפני
הברך קופצת
איזה כיף זה לנגן
בכל הכלים
מאז שאני בן שבע–עשרה אני אוהב בלוז.
6 תגובות על “שיר 6: בלוז גיל שבע-עשרה”
שוב שילוב מדהים של כלים
השליטה המוחלטת שלך בפסנתר
יוצרת כאן סוג של יצירת בלוז תוצרת רזי
קצר אבל יפה
יש בפוסט הזה הרבה יותר אופטימיות מאשר בפוסטים הקודמים שלך.
מוזיקת בלח נשמעת לי תמיד כמו מן ניגון של אוהבים במקצב ייחודי משלהם.
"העושר האין סופי שבא מתוך המינימליזם הזה , שבה אותי מאותו יום, ולעולם."
לפעמים בלוז נשמע לי כמו תבניות שיותר מדי חוזרות על עצמן, אך בכל זאת יש באמת מגוון אפשרויות ואילתורים שנותן את הצבע והשוני
קטע באמת קצר אך באמת קולע ויפה
גילית לנו עוד רז של רזי
המוסיקה
הכלים
המילים
השירה
הגרפיקה
כל רכיב טוב כשלעצמו
והסך הכל אפילו טוב מסך חלקיו.
תודה.
בהמתנה לעוד.
נהניתי מזה על הבוקר. תודה.
תודה!