הכל קשור: הבלוג של רזי בן-עזר

עשור של מוזיקה, ללא כיוון

 

קודם כל, ההגדרה: עשור. כל עשר שנים, מתעוררת המחלוקת מחדש: היכן סופרים? האם האפס שייך לעשור הנוכחי או החולף? האם 2010 היא השנה האחרונה של עשור המילניום, או הראשונה של  העשור הבא?

דווקא נראה לי,  ש1970 למשל, שייכת יותר מוסיקלית לשנות השישים, וש1980 היתה שנה שבהחלט סגרה יותר את השבעים מאשר בישרה את השמונים. אבל זה ויכוח סרק. עכשיו, בחודשים הקרובים, כולם יסכמו עשור, ואי אפשר להתווכח עם העובדות.

אשאיר למומחים גדולים ממני לדרג את הטובים, המעניינים, החשובים של העשור. אהבתי מאד את מה שבק עשה והתפתח אליו בעשור הזה, אהבתי מאד את מידלייק. אני חושב שאאוטקאסט יצרו אלבום מעולה, פורץ דרך אפילו, בסינטזה חסרת הגבולות שלהם עם Speakerboxxx/The Love Below. גם איימי ווינהאוס היוותה תקווה מאד מעניינת, לרגע. להקות אחרות, שמביני דבר התלהבו מהן, כמו panic at the disco שיעממו אותי. יסלחו לי כמה מידידי הטובים ביותר, שאת דעתם בדרך כלל אני מעריך מאד מאד, אבל אני לא רואה את הגאונות שהם רואים בבאדלי דרואון בוי. על טעם וריח. לעומת זאת, הEels יצרו (יצר, בלשון יחיד, יותר מדויק) פנינים מדהימות בעשור הזה. ועוד המון שלא הזכרתי.

אבל.

בהסתכלות כללית, לא על פנינים אינדיבידואליות—-

 אולי יתקנו אותי מבינים גדולים ממני, אולי יש משהו שנעלם מאוזני, אבל אותי העשור הזה איכזב. ולא מפני שלא היתה בו מוזיקה טובה. היתה , והרבה, ובשפע וזמינות חסרת תקדים בגלל הרשת.

אבל מה שלא היה בעשור הזה , הוא אופי משלו. ז'אנר חדש משלו. זה היה עשור מפוזר מאד, מבולבל אפילו, אקלקטי. עשור שהדברים הטובים ביותר שנעשו בו, נשמעים כמו מחוות לעשורים אחרים. זה לא עושה אותם לפחות טובים, אבל משאיר אותי עם השאלה:

האם העשור הזה נתן לנו סגנון מוזיקלי שיהיה לעד מזוהה איתו? האם נוצר זרם חדש, מלהיב, שיהיה מזוהה עם זרם המילניום כמו שהרוק המתקדם והדיסקו מזוהים עם השבעים, הניו–וויב והאולד סקול היפ הופ עם השמונים, או הגראנג' עם התשעים? 

הז'אנר היחידי שיש לו שם, ויש לו גם לבוש ותת–תרבות, שאני רואה פה טינאייגרים אמריקאים מזדהים איתו, ושנוצר בעשור הזה , הוא הEMO. ויש בו כמה דברים יפים. והמון המון זבל. וגם הוא, התפרק תיכף ומייד לתריסר תת–ז'אנרים. כולם שמעו על EMO, אבל אם עוצמים את העיניים, קשה לדמיין את הצליל האופייני. זה קצת חסר הגדרה. האם My morning jacket הם אימו? עצם זה שצריך להסס טיפה לפני שחושבים על תשובה, מדגים את חוסר המיקוד של המושג הזה.

 

ילד אימו

 

העשור הזה היה בו המון, אבל הוא משך לכל הכיוונים. לא לשניים או שלושה ברורים כמו עשורים אחרים. עשור ללא אופי.

אני יודע שטבלאות ומצעדים לא מספרים את הסיפור האמיתי, לא של העשור הזה , ולא של אף עשור. אבל, בכל זאת, מבט לטבלאות המכירות של העשור הזה, מדגימות במידה רבה את חוסר הכיוון שלו.

Top 23 Best-Selling Albums (Worldwide)

  1. 1 by The Beatles – 31 million (2000)

  2. Hybrid Theory by Linkin Park – 29 million (2000)

  3. Black & Blue by Backstreet Boys – 24 million (2000)

  4. Oops I Did It Again by Britney Spears – 23 million (2000)

  5. The Marshall Mathers LP by Eminem – 22.8 million (2000)

  6. Confessions by Usher – 22 million (2004)

  7. The Eminem Show by Eminem – 20.5 million (2002)

  8. Meteora by Linkin Park – 20 million (2003)

  9. Laundry Service by Shakira – 20 million (2001)

  10. Come Away with Me by Norah Jones – 20 million (2002)

  11. All The Right Reasons by Nickelback – 19.5 million (2005)

  12. Speakerboxxx/The Love Below by Outkast – 19 million (2003)

  13. American Idiot by Green Day – 17 million (2004)

  14. Country Grammar by Nelly – 16.8 million (2000)

  15. Silver Side Up by Nickelback – 16.5 million (2001)

  16. Music by Madonna – 16 million (2000)

  17. J-Lo by Jennifer Lopez – 16 million (2001)

  18. A Rush of Blood to the Head by Coldplay – 16 million (2002)

  19. Let Go by Avril Lavigne – 16 million (2002)

  20. Dangerously In Love by Beyoncé Knowles – 14 million (2003)

  21. Breakaway by Kelly Clarkson – 14 million (2004)

  22. Stripped by Christina Aguilera – 13 million (2002)

  23. Songs in A Minor by Alicia Keys – 12 million (2001)

Top Single By Year

2000: "Breathe" by Faith Hill

2001: "Love Don't Cost A Thing" by Jennifer Lopez

2002: "Without Me" by Eminem

2003: "In da Club" by 50 Cent

2004: "Yeah!" by Usher featuring Ludacris & Lil Jon

2005: "We Belong Together" by Mariah Carey

2006: "Bad Day" by Daniel Powter

2007: "Irreplaceable" by Beyonce

2008: "Low" by Flo Rida featuring T-Pain

2009: "I Gotta Feeling" by The Black Eyed Peas

רזי

10 תגובות על “עשור של מוזיקה, ללא כיוון”

  1. מתי מידלייק יוציאו כבר את האלבום החדש, כבר שנה וחצי שיש שמועות שהוא יותא והוא אף פעם לא יוצא, מעצבן.

  4. כפיר: אלף אינדי זה מושג כזה רחב, ובית, אם כבר, זה התחיל בהחלט בשמונים ובתשעים. האינדי הוא בהחלט לא המצאה של שנות האלפיים, ולכן הוא לא מאפיין אותן.

    ואיש התרנגולת: גם אני אוהב פריק פולק, במיוחד כמובן את דבנדרה, אבל, זה בהחלט לא זרם מרכזי, לא משהו שיש לו נוכחות והשפעה כמו שנגיד לדיסקו היה בשנות השבעים, לטוב ולרע. זה סגנון ל"מביני דבר". לא משהו שמאפיין עשור שלם.

  5. עד עכשיו לא ממש הבנתי מה זה הEMO הזה סעאמו
    טוב, נתת כאן זוית קצת מיינסטרימית על הדברים
    לא לגמרי מסכים איתך
    אבל כן, לדעתי העשור הזה היה פחות טוב מהקודמים
    אבל
    הוא עדיין ניפק המון המון אלבומים מעולים, נכון, בכינוונים ותתי כיוונים שונים ואקלקטיים, וזה לא בהכרח רע
    ואגב באדלי דרואון בוי הוא יוצר ענק, טוב יותר מ-E לדעתי, למרות שגם הוא מוציא דברים טובים
    הנה סיכום העשור שלי שמוכיח שיש, כן, יש דברים טובים רבים שנעשו בעשור זה

    http://www.notes.co.il/sharonraz/57159.asp

  6. אני מאמין שיש צליל מאופיין לעשור הזה, רק שהוא הרבה יותר מפותח ורב גוני מעשורים קודמים. וזה טוב כמו שזה נשמע.

    נכון, ישנם הרבה מחוות והרבה חזרה אחורה, אבל לפעמים לכמה עשורים שונים באותו אלבום ואפילו באותו שיר.

    אם ניקח לדוגמא את אם ג'י אם טי , שהם מבחינתי מאפיין כבד של העשור, כי השתמשו כמעט בכל הכלים שהתקופה הציבה לרשותם וגם כי זכו להצלחה עצומה, באלבום הבכורה שלהם ניתן לשמוע איזכור כמעט לכל עשור והזרם המרכזי שלו. החל משנות השישים, דיוויד בואי של ה70 וכל להיטי האייטיז, וסאונד הגראנג' של הניינטיז.

    וכמובן עם ערך מוסף של ימינו אנו.

    וכמוהם עוד לא מעט להקות. כמעט כל מה שנייג'ל גודריץ' הפיק, גם עם בק וגם עם רדיוהד, ואפילו עם מקרטני ניתן לזהות תוך שניה. (וזה עוד מפיק יחסית עדין, ולא מתערב)

    לא לדבר על ההפקות של ריץ' קוסטי או דיוויד פרידמן שהטביעו את חותמם על כמה אלבומים מצויינים, שגם להם כאמור, סאונד מאופיין.

    וישנה הגזרה השחורה, היכן שקניה ווסט עשה חיל בתחילת העשור, והיכן שטימבלנד הפך מביט מייקר של מוסיקת גטאות למפיק הכי מבוקש בפופ כוסיות האמריקאי, אות הצליל שלו קשה מאוד לפספס.

    אנחנו חיים בתקופה עשירה וחדשה. לראשונה, הכל של כולם. כולם מנגנים על אותם כלים באותה הסביבה, וכולם מושפעים אחד מהשני במהירות שלא הכרנו לפני כן.

    אני וחבריי קוראים לז'אנר הזה ספאנץ'.

    תן לזה זמן, אני מאמין שתישאר לנו מזכרת יפה.

  7. אם נבדוק עשור אחרי עשור מ1930, נניח, עד עכשיו, נראה שכל עשור מאופיין ומוצלח. עשור הראשון של האלפיים היה הכי רע מכל 70 השנים האחרונות. אפילו רע בעיני עצמו. סוליקו.
    ללא ספק.

  8. אני חושבת שמה שמאפיין את העשור הזה הכי הרבה הוא העדר סגנון מוסיקלי אחד ומובחן …

    ואגב הבחירות שלך, הטעם שלנו כמעט זהה.ה EELS השאירו עלי את הרושם הגדול ביותר העשור הזה.אני חושבת.
    עדין מתחבטת איך אפשר לסכם עשור.זה נראה לי פשוט בלתי אפשרי להשוות משהו שיצא בתחילת שנות האלפיים, לבין משהו שיוצא היום.

  9. נראה לי שבאופן מובהק, האינטרנט שינה את חוקי המשחק של המוזיקה בעשור הזה. שימו לב שבנתוני המכירות אין אף אלבום אחרי 2005! אני רואה את זה בקורלציה ישירה עם ההתפשטות של הורדת/הפצת מוזיקה ברשת.

    וחוץ מזה, העשור הזה משקף הכי טוב כמה שעשורים זו חלוקה מלאכותית. מישהו זוכר שב-2001 רייג' אגיינסט דה משין הופיעו בסינרמה??

  10. נראה לי שחלק ממה שמגדיר עבורנו עשור הוא מה שלא שרד לעשור הבא.
    בגלל זה הניסיון להגדיר את העשור כשאחד מהדברים הברורים שתוחמים אותו, העשור הבא, עוד לא פה נראה לי כמו ניסיון סרק במובן מסוים.
    אני חושב שעכשיו אנחנו צריכים לסכם את הניינטיז, הם ברורים הרבה יותר.