דעיכתו העצובה של אולפן ההקלטות הגדול, ושל טכנאיו

http://blog.mixonline.com/briefingroom/wp-content/uploads/2009/02/charleston_sound.JPG

 

כשהגעתי לארצות הברית, ב1990, היו בפורט לודרדייל, העיר שהשתקעתי בה, כעשרה אולפני הקלטות גדולים. היום אין בה אחד.

 

בזמנו, המדד שלפיו מדדו אם אולפן הקלטות הוא "גדול", ו"מקצועי", היה מספר הערוצים במכונת ההקלטה. 24 היה הסטנדרד. היום, בעידן שבו כל תוכנה בינונית על מחשב אישי יכולה להקליט מאות ערוצים, זה נראה קצת עלוב. אבל היום אני מבין שלא מספר הערוצים עשה את האולפנים האלו למקצועיים. מה שהיה בהם, ולעולם לא יהיה באולפן ביתי של מוזיקאי מוכשר, היו שלושה דברים:

 

אקוסטיקה

מבחר גדול, עשיר וראוי של מיקרופונים

ובעיקר- טכנאי הקלטה, עם נסיון ואוזן, שידעו להשתמש באקוסטיקה, לבחור ולהציב את המיקרופונים, להתאים אותם כמו שצייר אמן מתאים מברשות וצבעים וטקסטורות.

 

במיאמי, העיר הגדולה והחשובה שלדרומינו, העיא שבה הוקלטו כל כך הרבה אלבומים חשובים, מהאיגלז ועד אריק קלפטון ואין ספור עוד, נותרו שלושה אולפנים "אמיתיים". והיו לפחות שלושים. אני קורא שבניו יורק, בירת ההקלטה של העולם בשלב מסוים, נותרו בקושי רבע ממספר האולפנים שהיו בה בתחילת שנות התשעים.

 

כולנו יודעים למה. המחשב האישי, הציוד הדיגיטלי, הפך לאפשרי את האולפן הביתי, שהיום יש כמעט לכל מוזיקאי. הררי מילים וניתוחים כבר נכתבו על זה. והעניין הוא, שיוצא מהאולפנים הביתיים האלו סאונד טוב. וזו הבעיה.

 

הטוב, הוא אויבו בנפש של המצוין. של הגאוני, המושלם.

 

אולפני ההקלטות הגדולים, עם צוותיהם, הולכים ונעלמים, או משנים תכלית להקלטת פסי קול, ג'ינגלים, סאונדים למשחקי ווידאו. אבל לא מוזיקה. השוק לא צריך אותם.

 

בעשרים השנים האחרונות יצא מרצע אחד,מאד מכוער, מהשק, בכל הקשור למיתוסים שאנשי סאונד כמוני גדלו עליהם. המיתוס הגדול היה, ש

"אולי הקהל לא יודע לשים זאת במילים, אבל הוא מאד מושפע מאיכות ההקלטה של שירים, ואם שיר יוקלט וימוקסס רע, הוא לעולם לא יצליח ויהיה להיט, כי בתת ההכרה זה יפריע לקהל להנות ממנו שוב ושוב."

 

הוי, כמה שהמיתוס הזה התבדה. אם עשר השנים האחרונות הוכיחו משהו, הרי הוא שלקהל ממש ממש לא איכפת. כמובן שיש מיעוט שכן שומע את ההבדל, אבל אם הרוב המכריע של הציבור שמח בהחלט לשמוע ולצרוך אמ.פי.3, באוזניות קטנטנות, ברעש של הרחוב, או המכונית, הרי שסאונד הוא ממש לא חשוב. וזה ניכר בהחלט גם ברמת ההקלטה של השירים הנמכרים ביותר בשנים האחרונות. הרמה ירדה בצורה תלולה. וזה לא מפריע לשירים האלו להצליח.

 

אני תוהה, אם לא יהיו יותר אולפנים גדולים, האם יצמחו לנו עוד בוב קלירמאונטיין, או ברוס סווידן, או אלאן פארסונס. אנשים עם אוזן זהב.

 

והאקוסטיקה של האולפנים הגדולים, האגדות שהתהלכו עליהם. מספרים שהאקוסטיקה של אולפני קולומביה בניו יורק, ברחוב 30, היו כל כך חד פעמיים, והטכנאים כל כך חששו שמא משהו ישתבש בקסם, שהם אסרו לנקות את רצפות העץ במטלית לחה, אלא ניגוב יבש בלבד, שמא הלחות תשנה את צליל העץ.

 

הקשיבו פעם לפתיחה של הגיטרה האקוסטית ב"אנני" של הרולינג סטונס. לטון המדויק, לפרטי הפרטים העדינים של הגיטרה, לאיזון המושלם בין רעש הפריטה לבין חלל החדר. דברים כאלו לא קורים במקרה. והם לא קורים בחדר שינה של מישהו עם קרטוני ביצים על הקירות, ומחשב אישי עם קיובייס. האם בעזרת הציוד של היום אפשר להגיע ל90 אחוז מזה בבית? הייתי אומר שכן. אבל אני מבכה את העשרה האחוז הנותרים.

 

אה, וכשאני אומר "הקשיבו", אני מתכוון על דבי דיסק, או יותר טוב- ויניל משובח, על גבי מערכת סטראו טובה, עם רמקולים טובים. כמה אנשים בכלל עוד מקשיבים למוזיקה ככה?

http://luisftenorio.files.wordpress.com/2009/08/caratulaalbumhotelcalifornia.jpg

 

אדי משאל, הטכנאי שהקליט את כל אלבומי האיגלז של שנות השבעים, הוטל קאליפורניה ורבים אחרים, האיש שבמידה רבה הסאונד שלו הגדיר תקופה שלמה, וידיד אישי יקר שלי, עובד היום כאיש מכירות באולם תצוגה של אופנועי הארלי דיווידסון. הוא לא מוצא עבודה באולפנים. הוא טוען שהוא לא עצוב, שמה שהיה היה, ושהוא שמח שהןא היה שם, באולפני קרייטיריה במיאמי בתור הזהב שלהם.

 

אבל אני עצוב, שאנשים כמוהו, טכנאי הקלטות, שכירי חרב, אנשים שכל אמנותם הוא הסאונד, הולכים ונעלמים, ואיתם האולפנים הגדולים, המקדשים הללו שבהם הם קסמו את הקסם.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • shimi810   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 7:18

    אבל בארץ לדעתי עוד ישארו אולפנים גדולים, כי בכל זאת צריך אותם חוץ ממוסיקה לצרכי דיבוב ושאר עניינים כמו פלייבקים, בר/בת מצווה, חתונות.

    צוותי,מנהלי דיבוב לא ילכו לאולפן הקלטות פרטי…

    כל עניין ההפקות לארועים פרטיים:
    צצים להם אולפנים ביתיים קטנים בכל חור ביחד עם אתר אינטרנט, לרוב גם אתר האינטרנט וגם ההקלטות ממש נחותות, זה לא זה..
    ‏*והאמת שקשה לי להאמין שמשפחה מבזבזת את כספה על אולפן קטן כאשר בעוד קצת כסף יש אולפן גדול (לא ידוע לי הפער, ונקווה שישארו כמה אולפנים גדולים לפחות).

  • גאלה   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 7:23

    השאלה היא, האם השתנה המושג של שלמות, או של שאיפה לשלמות.
    לדעתי, לא, כי זה בילט אין באנושיות. אולי הוא רק זז למקום אחר, אם כי לא ברור לאן… צריך לחפש.
    עדיין נשאר מקום גם לאופטימיות.

  • איתן   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 8:26

    גם מהצד הנוסטלגי, וגם מבחינת האיכות וההקפדה על הצליל ה"נכון". יש היום כ"כ הרבה אלבומים שאני שומע ואוהב את את המוזיקה שלהם, אבל תמיד מציק לי שהסאונד בהם בינוני. וזה ממש מציק.

    אז כשבא לי קצת להתרענן, אני קופץ לסיבוב עם Steely Dan. ואז אני נזכר איך מוזיקה צריכה להישמע.

  • איתמר   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 10:13

    מאוד לקרוא את זה

  • יעל אוסטרליה   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 12:05

    אכן זה מצב עצוב מאוד לראות שאולפנים נסגרים
    אני בעד לעשות מיקס כמו פעם ולא מיקס דיגיטלי
    בכלל כל מה שקשור לדיגיטלי ואני שאלתי מומחים עדיף לא דיגיטלי כי זה פחות איכותי
    היום כל אחד יכול בביתו להוריד תוכנה ולהתחיל לשחק בקטע של אולפן ביתי
    אני בעד שיחזירו את חנויות תקליטי הוניל
    ושאנשים יקנו פטיפונים
    במקום MP3
    לא חסר דברים בחיים שלנו שהיינו רוצים לחזור לאחור ולהיות שם
    בקיצור עצוב

  • גיאחה   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 13:40

    קשה לי להתחבר לעצב על דעיכתם של 10 האחוזים האחרונים באיכות הסאונד שמגיע אליי, כשהוא עומד מול השמחה על העושר המוזיקלי שמביאים אליי זמינותם וקלותם של 90 האחוזים הנותרים.

    רוצה לומר – גם דפסים שהתמחו בעיצוב אותיות ומיקומם בלוחות המתכת של מכבשי הדפוס נשארו היום בלי עבודה, ואמנותם הנדירה נעלמה. אבל עם שפע המידע והדפוס שמציף אותנו מכל עבר, הקלות המדהימה בה כל נער יכול לפתוח בלוג או להדפיס פנזין ולעצב אותו בוורד או באינדיזיין – אני חייב להודות שלא תמצאו אותי עוצר ובוכה על הדפסים.

  • טל   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 15:42

    סאונד טוב זה כמו דיבור רהוט. המסר עובר באופן עמוק לרבדיו.

    כששומעים שיר בסאונד רע, אז כן, אולי אפשר להבין את המילים, וכן, אפשר לזהות את ה"הוק" (במידה והכל ממוסטר עד לצרחה)אבל זה כמו לשמוע סיפור מפי אדם עילג. אתה יכול להבין למה הוא מתכוון איכשהו אבל ברמה שטחית.
    אני דווקא מאמין שבזכות הטכנולוגיה יהיה אפשר לשחזר כל תגובת תדרים של כל מכשיר ויהיה ניתן ליישם כל חלל אקוסטי על מקור יבש. אבל הטכנולוגיה לא תהפוך אנשים לאנינים ומעודנים וזה מה שעצוב.

  • לוסי אין ד'ה סקאיי   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 21:40

    קודם כל חבל שהלכה האיכות (תראה כל אלבומי המופת מהסיקסטיז והסבנטיז. בכולם יש איכות בנגינה, הקלטה, הלחנה וביצוע).

    כל מה שכתבתי בסוגריים לעיל,נהיה היום "עבר זמנו" בגדר פאדיחה אפילו. למה ?

    פשוט מאוד.
    היום כל אחד יכול להקליט בבית, וזה אומר, באופן מפתיע שהרבה חרא צף ברשת.
    איפה הבעיה ?
    שזה נהיה נורמה. נורמלי.
    נגינה לא טובה, הפקה "לא נקייה" נחשבים כעכשויים.
    אז אל ייאוש. זה שכולם עושים ככה עכשיו, זה לא בגלל שככה צריך. זה מה שהכישרון והיכולת של "כל אחד יכול" מאפשר.

    עם הזמן, כשייגמר הסיבוב הזה, אנחנו נחזור לבולטות של המיוחדים. הן בנגינה, בהלחנה, בהפקה , במקוריות,בביצוע. בדיוק "כמו פעם".

    עולם האינטרנט, הוא שוטף כרגע, ולא יחזיק. ה"עושר" הנוכחי הוא אחיזת עיניים, או לכל הפחות, זמני.

  • לירון   ביום 16 בנובמבר 2009 בשעה 23:31

    כל נושא איכות הסאונד (מרמת ההקלטה ועד לרמת ההשמעה) ניכר את עצמו מהקהל הרחב.
    כאשר בן אדם מן השורה צריך להוציא אלפי שקלים בשביל מערכת סטריאו טובה, לא פלא שהוא בוחר להשקיע במערכת קולנוע ביתי במקום (אם בכלל).

    אבל אל חשש – הדיסקים הקשיחים נעשים גדולים יותר, קבצי FLAC הם כבר לא מילה גסה (האם הם אי פעם היו?) וקיימות היום אזניות מעולות במחירים סבירים לכל נפש.

    אולי זו לא מערכת הסטריאו הישנה והטובה של פעם, אבל זו בהחלט דרך נוספת לשמוע מוסיקה באיכות מעולה.

    לדעתי, הצעד הבא בהקלטה ביתית יהיה הקלטה שיתופית – לא עוד אדם בודד מול מחשבו, אלא שיתוף (קל ופשוט) של מוסיקה – כאשר כל אחד יכול לתרום לכל שלב – הקלטה, עיבוד, נגינה וכו'.

    בקיצור – פשוט צריך לראות ולהאמין שישנן דרכים אחרות להגיע אל אותם המקומות.

  • רזי בן-עזר   ביום 17 בנובמבר 2009 בשעה 4:16

    תודה!
    שימי- כן, בכל העולם יש את האולפנים האלו. לי יש את אחד מהם. וכמו שאמרתי, הם טובים, אבל לא מעולים. לא מבחינת האקוסטיקה.

    גאלה: נראה לי שהשאלה היא, האם החברה שלנו פשוט נעשית קהה, ופשוט פחות איכפת לאנשים מאיכות, על חשבון זמינות, וקלות.

    איתן: לא אוהב את המוזיקה של סטילי דן, אבל שוב ושוב נאלץ להודות, מבחינת סאונד רוג'ר ניקולס התקרב שם לשלמות. משתמש בזה כרפרנס כשאני ממקסס.

    איתמר- נכון…

    יעל-אני לא רוצה לחזור אחורה, אני רוצה שאנשים יתעקשו על איכות מהטכנולוגיה הנפלאה שקיימת היום, אבל לאנשים לא איכפת

    גיאחה: ולי לא איכפת על ה90, אני רוצה את ה10….

    טל- מסכים לכל מילה. האנינות, זה מה שעבר מהעולם. ההסתפקות בטוב, במקום השאיפה למצוין

    לוסי-

    כל כך מקווה שמה שאמרת יתקיים, והגלגל יתהפך, ושזה מחזורי. אמן.

    לירון: כנל. מקווה מאד שאתה צודק. אבל הטרנדים של עשר השנים האחרונות הראו ההיפך. שהמאזין מעדיף נוחות וזמינות ומחיר זול על איכות. ולמעשה , לא שומע את ההבדל…

    ושוב תודה לכולם

  • שי   ביום 17 בנובמבר 2009 בשעה 23:18

    אם כי ניתן למתן את הדברים בקלות, וכך ראוי לעשות.

    רובם המוחץ של האלבומים הבינלאומיים שיוצאים בימים אלה כן עוברים באולפן ההקלטות המסורתי (גם אם לא בכל השלבים) ממוקססים וממוסטרים בידי מומחים.

    חובבי מוסיקה, ואניני טעם היו ויהיו תמיד. מערכות קצה עליון נמכרות באלפים.

    בכלל , אני מאמין שמדובר במחזוריות. כשם שהאייטיז הביא עימו חזית טכנולוגית חדשה, שהולידה תחילה תוצרים מגוחכים שאינם הבינו נכון את השימוש בטכנולוגיה, כך גם היום בסביבת האולפן האישי.

    אני מסכים שחלק מן התופעות שהקידמה הזו הביאה הן בעייתיות במיוחד, אבל זה ניכר בעיקר אצל החובבנים ופחות אצל אנשי המקצוע שמקפידים בתהליך ממש כבימים עברו אם לא יותר.

  • ירון אחר   ביום 18 בנובמבר 2009 בשעה 9:22

    את האקוסטיקה הנוסטלגית שיוצאת מהמלים וחוזרת מפינת ה-Column כאן לא יצליחו לנגב.

    פוסט שמזכיר בעצמו את הימים היפים של העיתונות (היו כאלה?) לפני שבאו הררי בלוגרים והביאו רק 90% )במקרה הטוב) ממה שמייברג ידע לעשות לפני שהוא בעצמו הפך לבלוגר.

    והסיפור על אדי הוא בדיוק כזה. עם טעם של פעם.
    צובט אבל מזכיר דברים טובים.
    יופי של נושא, יופי של הקלטה לנושא.

  • ערן דינר   ביום 18 בנובמבר 2009 בשעה 15:17

    אבל האמת היא שיש גם צד חיובי משמעותי מאוד למהפכת ההקלטות הביתיות. הוא מאפשר להרבה יותר אמנים להתבטא, מוזיל את עלויות הייצור של מוזיקה והופך אותה למיידית יותר. הפקות הענק המלוטשות לא ייעלמו בעתיד הנראה לעין, אבל לצידן צצו לא מעט אופציות חדשות ולא פחות מרתקות.
    פעם היו 30 אולפנים במיאמי היא שאי אפשר היה להקליט בבית על משהו יותר נורמלי מטייפ קסטות. כתוצאה, רק מי שחברת תקליטים עשירה חפצה ביקרו זכה לראות אולפן הקלטות מבפנים. היום אתה יכול להקליט בבית באיכות טובה (כן, טובה, וזה לא כל כך נורא בעיני כל עוד התוכן ראוי. תכלס, הרי את רוב להיטי הרוק הגדולים שמעו בפועל דרך רמקול של טרנזיסטור, ואני לא מכיר נגן mp3 שנשמע אפילו קצת כמו טרנזיסטור), ולהפיץ לבד בלי טובות. חברות התקליטים איבדו מזמן את המעמד שלהם כשומרות סף ומובילות טעם, וזה מצוין. ומה שהיה פעם? טוב שהיה, אבל אין על מה להצטער.מה שאתה מתגעגע אליו היה תולדה של היכולות (ולא פחות מזה, המגבלות) הטכנולוגיות של אז, והתוצרים של התקופה – סאונד, פורמט, ז'אנר – התפתחו בהתאם. היום המצב שונה לגמרי בדיוק מאותה סיבה.

  • מתי ג'י   ביום 20 בנובמבר 2009 בשעה 19:09

    אני לא בטוח מה היה קודם.
    האם העובדה שלאנשים אין דרישות מבחינת סאונד, היא שהביאה להמצאתו של מכשיר האם פי 3? או שאולי העובדה שאפשר לדחוס מוסיקה לתוך מכשירים קטנים כאלה, היא שהביאה לכך שאנשים יוותרו על הדרישות בענייני סאונד?
    כך או כך, אני אישית נוטה לחשוב שאנשים רבים ש-טועני- כי אינם מבחינים בהבדלי הסאונד של מערכת אמיתית מול מכשיר אם פי 3, דווקא מצליחים ועוד איך להבחין בהבדל, אך ממש כמו בסיפור "בגדי המל החדשים" הם חוששים להודות בכך, בגלל מה שהחבר'ה יגידו.
    מכשיר האמ פי 3 הוא אכן מלך, אבל המלך הוא עירום.

    אם תרצה, זה בערך כמו ההבדל בין להזדיין לבין לעשות אהבה.
    רוב האנשים בעולם יעדיפו לעשות את זה קוויקי… ולרצות להאמין שזהו הדבר האמיתי.
    לבריאות שיהיה להם?

  • דמיטרי   ביום 24 בנובמבר 2009 בשעה 14:54

    אנשים היום מתרגלים לשמוע דווקא באיכות ירודה בגלל המפ3 ונגני מפ3, הם שומעים מוסיקה באוזניות וכמעט ואף אחד לא שומע במערכת איכותית – ככה שאני חושב שדווקא הלהיט הוא קודם כל מוסיקה ועיבוד ומילים – סאונד זה רק כלי עזר
    אם השיר הוא טוב בבסיס שלו – כלומר מלודיה, הרמוניה ומילים – הסאונד לא יעשה רע לשיר אלא רק טוב יותר. ויש מלא דוגמאות כאלה.
    אני למשל גדלתי ברוסיה ושמענו הרבה מוסיקה מחתרתית שהייתה מוקלטת בבתים על טייפ קסטות או סלילים בלי טכנאי – ואנשים שמעו את השירים האלה ואהבו אותם – ואם עכשיו ימקססו את זה טוב, אני כמעט בטוח שלא יהיה אותו אפקט

  • מנשה עובדיה   ביום 14 בספטמבר 2012 בשעה 12:55

    דמיטרי מה שאתה אומר כהוא נכון ביותר, אמנם המשתמשים הסופיים לרוב שומעים את המוזיקה שלהם באיכות ירודה אך הרבה אנשים עדיין קונים דיסקים מקוריים מכיוון שהם יודעים מה האיכות באינטרנט מביאה להם בסופו של דבר לרכב (שזה קולות צרודים מעל ווליום מסויים) כאשר בדיסק רגיל זה פשוט לא קורה.
    בסופו של דבר עקב "ריבוי הכוכבים" עדיין דרושים אולפני הקלטות כדי לאפשר AUTO TUNE להרבה כוכבי מיינסטרים, ולכן אולפני הקלטות עדיין רלוונטיים.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*