את הפוסט הזה העליתי לפני כשנה וחצי, והורדתי אותו אחרי יום וחצי כי פחדתי שהוא אישי מדי, חשוף מדי, לא מתאים לתדמית והנושא של שאר הבלוג…
אני לא מפחד יותר. כן. יהיו בבלוג הזה, וגם בעידן שאחרי "רשימות" דברים אישיים יותר. וגם סאונד. וגם מוזיקה. אני לא אצנזר שום חלק ממני.
—————
כשהייתי בן עשרים, התאהבתי על כלות בנערה בת תשע–עשרה בשם שילה, ששרתה איתי בבסיס. היא היתה יפה ,קטנת קומה, חמודה, חלמתי עליה, הזיתי עליה, הייתי מוכן לעשות הכל בשבילה.
השתדלתי לשבת לידה בחדר האוכל. הייתי מכוון את המשמרות שלי כך שיתואמו עם שלה ,כך שלפחות יצא לי לראות אותה בכניסה לבונקר ולהגיד לה שלום. אחרי חודשים,סוף סוף, אזרתי אומץ והזמנתי אותה לטייל איתי ביער הגלילי היפה שמחוץ לבסיס, לא האמנתי כשהיא אמרה "כן, בשמחה".
טיילנו שם, על מורדות הר כנען, היה היום כל כך יפה, וכשהתעייפנו בשלב מסוים, שכבנו שנינו על מצע מחטי האורן בלב היער, ראשה על כתפי, שנינו מסתכלים אל הצמרות
ובקול שלא היה הקול שלי שאלתי "אפשר לנשק אותך?"
והיא אמרה "אם זה מה שאתה רוצה"
ורכנתי ונישקתי את שפתיה, שנינו בפה סגור, נשיקה כל כך תמימה, ונשמתי פרחה.
מורדות הר כנען
מאוחר יותר באותו יום, הייתי אמור לעבוד במשמרת הערב, אבל ברגע האחרון השתנה לוח הזמנים והסתבר שהייתי משוחרר לשארית הערב.
"אלך אל אהובתי ואפתיע אותה" אמרתי לעצמי ורצתי בדילוגים שמחים למגורי הבנות.
דפקתי בדלת אבל לא חיכיתי לתשובה ,פתחתי את הדלת בשמחה, ושם היא היתה, עירומה,מזיעה, בגבה אלי ,רוכבת בתאווה על מישהו אחר.
הכרתי אותו היטב. איזה מנייק, גורילה,אחד הזיינים הידועים של הבסיס.
היא היתה כל כך שקועה בתאווה, שלא הרגישה שנכנסתי, הוא, ששכב על גבו וידיו אוחזות בשדיה, ראה אותי מייד, וחייך אלי חיוך מרושע, של עליונות, של שמחה לאיד, הוא ידע מייד מה הולך פה, הוא נראה מאושר מהסיטואציה. אני שתול ללא נוע בפתח הדלת, רגלי מסרבות להיענות
שניות ארוכות
ואז הצלחתי לנוס משם
אני זוכר את עצמי נופל על הסלעים, סורט את עצמי על מדרכת הבטון, איך שהוא מגיע לחדר, ואני המום מדי מכדי לבכות.
יצאתי לשמירה אותו לילה ,הלכתי בפטרול בין האנטנות, עדיין המום, ואז היא הופיעה, היא חיפשה אותי
היא התייפחה והתחננה שאסלח לה
שזה לא אומר כלום
שלא אשפוט אותה
שזה רק משהו גופני
אבל אני, וזו היתה הצורה היחידה שלי לנקום בה, להחזיר לעצמי משהו מכבודי הרמוס, לא עניתי לה מטוב ועד רע.
שתקתי. לא עניתי. לא הבטתי עליה.חשקתי שינים.
שתקתי והמשכתי לצעוד, הרובה על הכתף
היא השתרכה לידי, בכתה וביקשה סליחה שוב ושוב, ואני לא אמרתי לה מילה.
היום אני יודע שהיא זו שצדקה
שהייתי באמת צריך לסלוח לה
שהיא זו שהיתה רק אנושית, רק אישה, לא מלאך.
18 תגובות על “כשהייתי בן עשרים התאהבתי עד כלות”
היא באמת היתה אנושית.
יותר נכון: נשית.
נשים רוצות כוח. אתה היית חלש, עדין ומתחשב.
זה לא מה שנשים רוצות. נשים נמשכות לכוח. למפקדים בצבא. לאוליגרכים. לסולנים של להקות רוק
אני זוכר היטב את הפוסט הזה, אני בטוח שאז הגבתי לו, ובכל מקרה שמח על העלתו מחדש ועל הנחישות והאומץ, פוסט מרגש של חווייה אישית כאובה, תודה!
ולמגיב הראשון כאן מעליי- אתה אכול שנאת נשים יוקדת ואתה טועה ומטעה!
שרון צודק צריך באמת אומץ
אני זוכרת שהעלת את הפוסט הזה
מצד אחד הוא די כואב
אבל מצד שני לקחת תובנות משם
והמשכת הלאה בחיים
ואיך אומרים יש הרבה דגות בים
אני פשוט רואה את המציאות כמו שהיא.
דווקא מי שאוהב נשים, צריך לדעת לשלוט בהן. ואז שני הצדדים נהנים. נשים נהנות להיות נשלטות, שיש מי שמכתיב להן מה לעשות ואיך לעשות, והגברים נהנים מזה שהם מקבלים מה שהם רוצים. כולם מרוצים
נשים שונאות גברים חלשים. הן מתעבות חננות.
הנחרצות שלך ממש מדליקה אותי. כן, אריות שואגים עושים לי את זה.
גם אני זוכר את הפוסט היפה הזה
תקראו את הראיון עם ציון ברוך היום ב 7 לילות
ותבינו הכל. מה סוד הקסם שעובד על נשים
כמו בשר חשוף, שנוגעים בו שוב ושוב באצבעות מזוהמות, הצריבה הנוראית הזאת משאירה צלקות כמו כתובת דם על הקיר.
וגם אם היית סולח לה, אולי לא מיד, אלא אחרי תקופה, זה עדיין היה כואב. הלב מתכווץ מפחד והמוח שולח תסריטים נוראיים בכל פעם שהיא לא עונה או מאחרת.
הכתובת תהיה לעד על הקיר.
כתובה בדם.
הדם שלך.
לכל המגיבים.
גם אלו שאני מלא מסכים איתם, בלהט. מי אני שאומר מי צודק ומי לא.
אני מעדיף, למעני, ואאחז בכך כל זמן שאוכל, להאמין שהאשה שאני אוהב, תאהב אותי לא בגלל, ולא למרות שאני "לא מנייק".
שלהיות רגיש ונותן ומלא אהבה, זה לא ההיפך מלהיות חזק.
שיש הבדל עצום, בין להיות גבר עם כוח, ללהיות אדם כוחני.
ושהעובדה ש26 שנים אחר כך הסיפור הזה עדיין מעלה בי רגשות חזקים, הוא עובדה לזכותי, ולא סימן של חולשה.
זה כל-כך נכון:
"שלהיות רגיש ונותן ומלא אהבה, זה לא ההיפך מלהיות חזק.
שיש הבדל עצום, בין להיות גבר עם כוח, ללהיות אדם כוחני."
במהלך חיי אהבתי גברים כוחניים, ואני מודה שכוח הוא אכן גורם המשיכה מספר אחת. בעצם מספר שתיים. במקום הראשון נמצא הריח, אבל זו אני וחוש הריח החייתי שלי.
גברים כוחניים מזיינים טוב, אז זה נחמד מקומית ורגעית בחדירות החזקות, אבל אישה צריכה קצת יותר מזיון חזק בשביל להיות מסופקת.
אני יכולה להעיד מניסיוני האישי (ורק ממנו) שדווקא הגבר שנחשף בפניי והראה לי שהוא אנושי, זה שהיה רגיש וטוב לב, הוא זה שהתאהבתי בו.
אביגדור עמירה צודק. נשים אוהבות ששולטים בהן. אני גיליתי ממש לאחרונה שזה מאוד נעים שמציבים לי גבולות בתבונה ואהבה, וכמה כוח יש בזה.
ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לבורא עולם ששלח לי כזאת מתנה משמיים. גם רגיש וטוב לב, גם חזק, גם חכם ומוכשר וגם מזיין כמו חיה רעבה.
תודה, אלוהים. תודה.
להגיד "כל הנשים רוצות…" משמעו להחליט שכל בני התמותה דומים זה לזה וכך, כמובן, גם רוצים את אותם הדברים, וזו פשוט צרות מוחין. זה שאף אחד עוד לא אמר לך את זה קצת מטריד אותי.
רזי, מצטערת להרוס לך את סוף הפוסט, אבל זה לא אתה, זו היא. להעדיף קשר פיזי על פני פוטנציאל לקשר אמיתי שיכול להתקדם זה סממן לכך שהיא לא הייתה מוכנה גם ככה למשו אמיתי, וכך, בעצם, לא הפסדת כלום. מקסימום שברון לב בשלב מאוחר יותר. כך על כל פנים אני רואה את זה. (אבל- אתה מותק. שבצ'לום).
אהיה צבוע, אם לא אומר, שגם אני העדפתי, בשלבים מסוימים של חיי, קשר פיזי טהור על פני
מעורבות רגשית. והיה לזה מקום, וזמן מתאים.
במשך השנים ניסיתי לומר לעצמי בדיוק את מה שאת אומרת, שלא הפסדתי כלום. אבל קל לומר, וקשה לשכנע את הלב.
אולי דווקא היא היתה יותר בוגרת ובשלה ממני, והיא ידעה להפריד תשוקה גופנית ממעורבות רגשית, ואני הייתי זה שהייתי צעיר וחסר נסיון מדי להבין שיש הבדל ביניהם.
על העניין הזה שאתה לא מפחד יותר ולא תצנזר שום חלק מעצמך. בעיני זה משפט חשוב מאוד ומרכזי מאוד בפוסט הזה.
המשפט הזה גם קשור להמשך הפוסט.
לפחד ולצנזר – קשור בחשבון שאנחנו עושים למה שאחרים חושבים או עשויים לחשוב עלינו. התלות שלנו באהבה ובהערכה של אחרים.
כך גם בסיפור איתה. אף אחד מאיתנו, כולל אותך אז וכולל אותך היום לא יודע ולא יכול לדעת מה היו המניעים שלה אז ומה היא באמת הרגישה או לא הרגישה, חשבה או לא חשבה עלייך.
מה שחשוב בכל הסיפור הזה הוא מה שאתה השלכת עליה ולראות את זה שזאת השלכה שאין לה קשר אליה. אתה נפגעת מהפרשנות שאתה נתת לסצינה. זה מה שהיה שם. באותה המידה הפרשנות יכלה להיות שהיא עושה הפרדות בין יחסים שהם רק זיון ויחסים אחרים ושאיתך היא רוצה משהו אחר עמוק יותר ואיתו זה היה סיבוב לשם תענוג שסיפק משהו רגעי. הפרשנות שלך, היא מה שיש לך נגישות אליו וזה הדבר להתעסק איתו. הפרשנות שלך את הסיפור הזה היום.
ושוב ברכות. היה כף לקרוא את המשפט הזה. איזה שחרור ענק זה השחרור מהתלות בדעה של האחרים.
התפלאתי לקרוא שצינזרת.
עדיין שובר את הלב לקרוא.
"אני לא מפחד יותר" אתה כותב בהקדמה,
וזה כל כך מרגש לקרוא, שאינך מפחד יותר להיות אנושי וחשוף.
כל טיפת אנושיות שנחשפת בעולם הזה היא ברכה. אתה רומז שזו רק ההתחלה, מצפה לבאות.
תודה שאתה משתף שוב, זה אמיץ וחשוב.
וויספר היקרה.
קורא את הבלוג שלך בקביעות.
לקבל ממך מחמאה על חשיפה ואומץ…זה מאד מאד נוגע ללבי.
תודה
אתה נחבא אל הצללים,
וזה מרגש עוד יותר לגלות שאתה שם, קורא.
תודה, רזי, תודה שאתה קורא, זה כל כך חשוב לי.
גם באהבה פיזית , כפי שהגדרת אותה ידידי , יש מן התחושות ויש מן הכמיהה ומן הרגש. כל מגע פיזי שהוא יש בו מן התשוקה האנושית הטהורה.
אני שמח לקרוא שיותר קל לך להיחשף ולוותר על פחדיך.
אני מאחל לך הצלחה מרובה והרבה מגעים פיזיים מלווים ברגש עם אהובתך החדשה.
לי אישית אין מה לחפש עם מישהי שבזמן שידוע לה כי אני משתוקק אליה, ולא רק אל גופה, היא מזדיינת עם מישהו אחר.
כבר היתה בחיי מישהי כזו, וזה כאב לי.
וגם היא התחננה שאסלח לה.
ואני לא אמרתי לה מילה.