את המילים, כתבתי על דף נייר לבן בגיל שבע-עשרה. הייתי מהנערים שכותבים שירים, לא הראיתי לאיש אותם, התלבטתי ימים שלמים אם לשלוח אותם למעריב לנוער, הבמה החשובה של אז לשירת מתבגרים, וכמובן לא שלחתי.
זה טקסט שמלווה אותי שנים רבות. את המוזיקה שידכתי לו השנה.
הצילומים שמלווים את הקטע הם כולם מהחדר שלי לשעבר, האולפן הביתי שלי לשעבר, מן הבית שעזבתי השנה. מעין שירת פרידה.
אתה יושב ביניהם
ופתאום מישהו מכריז
שהמשחק מתחיל.
איזה משחק?
רגע
מה
איפה
מה החוקים
אף אחד לא מסביר לך.
אבל יש לך הרגשה,
שהמשחק מתחיל.
פתאום אתה תופס,
שאתה הרחק מאחורה.
כולם רצו קדימה.
הם תפסו פתאום את הטריק
הם הבינו את הפרינציפ
מצאו את הסוד.
הנה כבר הזריזים שביניהם
חוצים את קו המטרה.
הם מחייכים אליך בסלחנות.
אתה עומד מבולבל
מסתכל על שרוכי הנעליים שלך
שמוט כתפיים, חסר אונים
מבטך משוטט, מסרב להאמין
הנה, שם, חוט המטרה, קרוע מזמן.
אתה יושב ביניהם
ופתאום מישהו מכריז
שהמשחק מתחיל.
איזה משחק
רגע
מה
איפה
מה החוקים
אף אחד לא מסביר לך.
4 תגובות על “רצועה 13: "המשחק"”
מאוד יפה, רזי, מה שיצא, שזה השידוך בין המילים הותיקות שלך למוזיקה המהפנטת משהו, מאוד יפה, תודה
רזי,
לא יכולה אלא להזדהות –
איך תארת להפליא את המשחק אי אז בשנות נעוריך.
והביצוע יפהפה ולא יכולתי להפסיק להאזין חצי לילה, כי כשזה מדויק זה מדויק.
(וככה בקטנה off topic במקרה יצא לי לראות איך ה IE המשוקץ קולט ת'הוראות של ה CSS שרשמתי – לא קולט, לא קולט כלום, ואני מדברת איתך על צבעים בסיסיים – עזוב ת'עיצוב שהוא גם בסיסי לאללה,
בז' הדפדפן המאוס הופך את כל ההגדרות לבז' – לראות ולא להאמין)
זה מדהים איזה עיתוי יש לך לכל שיר
תיארת להפליא את משחק החיים
אהבתי
והיו שם משפטים כמו, זה מה שהם רצו, לא? וכשקראתי שמעתי קול עמוק, מתנגן, אומר את זה באינטונציה המדויקת. מאיפה אני מכיר את הקול הזה? הצגה? מופע? שמעתי בטלוויזיה? יום שלם זה רץ לי בראש, האינטונציה הנכונה הזו, הדיוק הזה, מאיפה אני מכיר?
ואז נזכרתי, רזי בן-עזר. אצלו שמעתי. ובאתי לכאן, לא זוכר איזה שיר, והקשבתי עד רצועה שלוש, ובום. כמו שזכרתי.
זה מה שרצית? זה מה שרצית, לא?