דרך השותף שלי, בריאן קמפבל, התוודעתי לעולם מקסים שהיה זר לי : עולמה של מוזיקת הראפ וההיפ הופ. בריאן עצמו, ממוצא ג'מייקני, גדל בבריטניה ואחר כך בניו יורק, והחל את הקריירה שלו כדי.ג'י.. נפגשנו שנינו במקום העבודה המשותף שלנו, ה– Art Institue of Fort Lauderdale. זהו קולג' לאומניות טכנולוגיות,  שם שנינו לימדנו סאונד ומולטימדיה.

עד אותו היום שבו בריאן נכנס לכיתה שלי, ישב בצד, הקשיב והמתין שאסיים את ההרצאה, אני מודה שלא היה לי אפילו חבר שחור אחד. זה טוב ויפה לדבר על שוויון וליברליות, כפי שתשמע כמעט כל אמריקאי מתבטא, וסיפור אחר לגמרי כאשר אתה בודק כמה חברים יש לאותו אמריקאי נאור, שאינם מבני גזעו ודתו.

בריאן שמע ממישהו שאני נגן קלידים, והוא ניגש אלי בבקשת עזרה: הוא הפיק בדיוק אז זוג ראפרים, וחשש שהוא משתמש ביותר מדי לופים וסימפולים, מה שהיה עלול להכניס את ההפקה לסיבוכים של זכויות יוצרים. הדיל היה, שהוא ישמיע לי את הלופים המקוריים שאותם רצה לסמפל, ואני אשחזר אותם ואנגן אותם בעצמי על הקלידים עם שינויים קוסמטיים קלים, כך שאף אחד לא יוכל לתבוע אותו או לבוא בטענות.

היתה זו שנת 1993 , וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה . מיד גילינו שלמרות כל ההבדלים בינינו " על הניר " ( צבע , גזע , מוצא , דת , תרבות , שפה , מורשת מוזיקלית ) הרי אנחנו בעצם נפשות תאומות . אוהבים אותם דברים , משלימים זה את הרעיונות של זה , והכי חשוב : שנינו אוהבים את הבירה שלנו מה שיותר כהה וקרה . הפקנו מאז חמישה אלבומים משותפים , וכמה עשרות אלבומים ומי יודע כמה טראקים לאמנים אחרים. 

כשהתחלנו לעבוד על הפקות היפ הופ, לא ידעתי כל כך איך להקשיב לזה ומה לחפש. הייתי אומר לבריאן דברים כמו "אבל אתה לא יכול להשתמש בשני הצלילים האלו ביחד, הרי הם לא באותו סולם מוזיקלי! אחד מז'ור ואחד מינור! זה יוצר דיסוננס!" ובריאן היה צוחק ואומר שדיסוננס או לא, דווקא ביחד שני הצלילים משלימים אחד את השני, ואם זה יוצר קצת ליכלוך: מה טוב, זה ה-flavor…..

לאט לאט נפל לי האסימון, והבנתי שבמקום מלודיה ואקורדים, ההיפ הופ מציע לי עולם של מקצבים, מרקמי צליל, עושר לשוני, וחופש מוזיקלי שאומר בערך ככה "מכיוון שמעולם לא למדנו מה מותר ומה אסור במוזיקה, הרי הכל מותר…" במשך הזמן גם הפקתי בעצמי שיר ראפ או שניים , וכשבריאן רצה לשבח אותם היה אומר לי שזה נשמע כאילו באתי מ-south central Tel Aviv.

"תשמע", אמר לי בריאן יום אחד, "אנחנו חייבים להפיק אותם".

"את מי?" שאלתי.

"אלו שלישיית ראפרים, אחד מהם הוא אח של תלמידה שלי, היא השמיעה לי דמו שלהם. אני חושב שאנחנו באמת יכולים לעשות מזה משהו".

העובדות התבררו דלהלן: החבורה מתגוררת בשארלוט, דרום קרולינה (שתי מדינות וכאלף מייל צפונית לנו), הם יבואו אלינו לפלורידה להקליט, אנחנו נפיק אותם בחינם, ונשמור לנו אחוזים מכל מה שיצליחו למכור, ואת זכויות המאסטרים. השתכנעתי. "איך הם קוראים לעצמם?" שאלתי.

"Blunt Society ".

"מה פרוש השם?" תהיתי . בריאן הסביר לי בחיוך ש "blunt" הוא אחד מהכינויים הרבים של הג'וינט בסלנג השחור של הדרום.

ביום שבו היו אמורים להגיע הראפרים להקלטות, ישבנו בריאן ואני באולפן וחיכינו להם. אחרי כמה שעות אחור, מצלצל הטלפון. מסתבר שהמכונית שלהם התקלקלה בערך במחצית הדרך, ליד גבול פלורידה–ג'ורג'יה…כמובן שאין להם גרוש על התחת לתקן את המכונית, והם בקושי אספו כמה מטבעות לשיחת הטלפון.

"אני נוסע להביא אותם". אמר בריאן. "אתה רציני?" שאלתי.

"תשמע. אני מכיר את האיזור. דרום ג'ורג'יה הוא לא מקום טוב בשביל שלושה שחורים להיתקע בלילה בלי כסף". הוא המשיך וסיפר לי איך כמה שנים לפני כן עצרו הוא ושניים מחבריו באותה סביבה ממש לחניה בדרך להופעה בצפון. הם נכנסו לבית–הפנקייק המקומי, ומצאו את עצמם כאילו נזרקו חזרה ל-1955. אחרי המתנה של שלושת רבעי שעה שבה לא ניגשה אליהם שום מלצרית, ורק חבורת רד–נקס החלה להתאסף, לשלוח מבטי שטנה ולרטן בפאתי המסעדה, נגשה אליהם מלצרית חמוצת פנים ושאלה "אני יכולה לתת לכם משהו מהיר TO GO ?!!" והם הבינו מקולה שעדיף להם להתחפף משם במהירות.

"אני לא משאיר אותם שם" הוא אמר, נכנס למכונית ונסע. לאחר כשתים עשרה שעות היו כולם באולפן בפורט לודרדייל. סוף סוף זכיתי להכיר אותם פנים אל פנים: קרימינל ("הפושע"), קי ("המפתח") ומנהיג הלהקה, רוב-E.

בר מהשיר הראשון, כשהם פותחים פה מול המיקרופון, אני מבין למה בריאן רצה להפיק אותם. החבר'ה מוכשרים בעליל, לגמרי לא מהוקצעים (במובן הטוב של המילה), מתואמים היטב, ו"זורקים" שורות אחד לשני כמו ששחקני כדורסל בNBA מעבירים כדור. תענוג.

הם בוטים, גסים, מצחיקים, שנונים, מרירים. רוב המילים הם על כמה שהם אוהבים גראס (למדתי באותו יום לפחות עשרים כינויים שונים לעשב הידוע), כמה שהם אוהבים לזיין, וכמה אוי ואבוי יהיה למי שיפריע להם לעשות את שני הדברים הללו. יש להם פניני לשון כמו (סליחה מראש מהצנועים שבקוראים):

i

I am animalistic

t's somthing mystic

I wipe my dick

to clean off your girl's lipstick

(ובתירגום חפשי🙂

אני חייתי

זה משהו מיסטי

אני מוחה מהזין שלי

את הליפסטיק של נערתך

יש להם גם שיר אחר, שיר קינה, שמבכה את הטעם המר שיש לצינגלה שהוצת מחדש אחרי שאתה נאלץ לכבות אותו במהירות כששוטר מתקרב.

כשמתחילים להקליט, השיר הראשון הולך נפלא, בטייק אחד, אבל לקראת השיר השיר השני משהו מרגיש לא בסדר. אין זרימה, האנרגיה דועכת.

"מה קורה לכם?" שואל בריאן מחדר הבקרה דרך האוזניות.

"תראה, אנחנו מיובשים…גמרנו את כל החומר בדרך לפה…יש סיכוי להשיג קצת אצלכם? אז תראה איך נשתפר".

אתם צריכים להבין: השעה היא שתיים בלילה. בריאן אומר שלמיטב ידיעתו, בשעה כזו, המקום היחיד שאפשר לקושש בו שקית הוא שכונת סיסטרנק. הוא ושלושת חברי הלהקה מתכוננים ליסוע לשם. "אני אצטרף אליכם?" אני שואל. הם פורצים בצחוק אדיר, ושואגים "אתה? בסיסטרנק? בשתיים בלילה? שלא תעיז! את העצמות הלבנות שלך לא ימצאו בבוקר אם תיכנס לשם…"

בריאן מסביר לי על שכונת סיסטרנק, הנחשבת לאחת השכונות הגרועות ביותר לא רק בפלורידה, אלא בארה"ב כולה. מסוג המקומות שהמשטרה בעצמה לא מעיזה להיכנס אליו, ביחוד בחשיכה. זוהי שכונה שבה בחנויות המכולת, המוכר נמצא מאחורי זכוכית חסינת כדורים בעובי חצי אינטש. הנוכחות הישראלית שם מסתכמת ברובה העוזי, החביב על הגאנגס מאד. בריאן אינו מאושר שעליו ליסוע לשם, אבל מה לא עושים בשביל המוזיקה… הוא סיפר לי אחר כך על השיטוט הלילי ברחובות, עד שמצאו מישהו שהראה להם איפה משיגים קצת.

וכך, לאחר זמן לא ארוך, הם חוזרים עם שקית גראס בגודל של שקית זבל, מלאה ומתפקעת. לא עוברות כמה דקות, והם חוזרים לאולפן, וכמובטח, הם שוב "יושבים" על הביט, זורמים, ומקליטים את שאר האלבום עד אור הבוקר בלי שום בעיות.

לאחר כמה ימים הם חוזרים לדרום קרוליינה. כמו ברוב אלבומי הראפ ה"שכונתיים", בלי שום חברת תקליטים, הם משכפלים ומוכרים כמה אלפי עותקים בכוחות עצמם, ועושים מספיק כסף ללילות רבים של עשן מתאבך. כל מי שיסתכל עליהם מגבוה בזילזול, כאל מי שמבזבזים את חייהם בסוטול, מוזמן לגור כמה ימים בסוג השכונות שבהן הם חיים. שכונות שבהן אין תקווה, אין עתיד, והטוב ביותר שאתה יכול לצפות לו הוא כמה דקות שיכחה מתוקות. אל תשפטו אותם עד שתחייו בעורם.

ולבריאן ולי יש את המאסטרים, ויום אחד אולי נעשה עם זה משהו. מה שבטוח, אין לזה פוטנציאל השמעה גדול ברדיו…

במשך השנים, למדתי דרך בריאן מה פרוש להיות שחור באמריקה. מצידי, ניסיתי ללמד אותו על העולם והרקע שלי. יום אחד, אחרי שראינו את "רשימת שינדלר", ניסיתי לספר לו על השואה.

"אתה יודע, על פי תורת הגזע, גם את השחורים היטלר היה משמיד. אם היינו שנינו חיים באירופה של 1941, את שנינו היו שמים על אותה רכבת לאושוויץ".

בריאן הרהר קצת ואמר " זה אולי נכון, אבל אני שחור, אז אותי בכל זאת היו שמים בספסל האחורי, בקרון האחרון".

 

 

 

———-