רזי שוב מבשל, צולה, ומצלם

 

סטייק הטונה היה טוב לארוחת צהריים. אבל כמה שעות אחר כך, אני שוב רעב. הגיע תורו של הגריל.

 

מתחילים מסטייק טי-בון, גדול למדי (כ-700 גרם)

 

ואז מדליקים את גריל הפחמים. כשמתגלה לי שנגמר נוזל ההצתה, אני משתמש בוודקה. כן. היא דליקה, לא? זה עובד מצוין. בטעות גם נכנסה לי לפה קצת וודקה.

 

 

הפחמים הולכים ונדלקים

 

 

וכשהאש מוכנה, והפחמים קיבלו את הצבע הלבן-הלוהט, מגיע הרגע הנכבד שבו אני שם את הסטייק על הגריל, לקול ה-"תססססס" המשמח והמרנין

 

 

סטייק טוב באמת, אינו דורש צליה ארוכה. כמה דקות קצרות, והופכים אותו. אחד הסודות של צליית סטייק מוצלח- הופכים פעם אחת. ובדיוק בטיימינג הנכון.

 

 

וכשהופכים אותו, הצד הצלוי מקבל את הפסים האלו, הפסים הצרובים הנפלאים. זה כמו ציור נהדר.

 

 

המיצים מתחילים לצאת, לזלוג, הריח הוא משהו שמעורר באדם את יצרייו הקדומים ביותר.ואת קללות שכניו, אין לי ספק.

 

 

וזהו, הסטייק מוכן, והוא יורד לצלחת אחר כבוד. חיתוך ראשון, כדי להיות בטוח שהוא בדיוק מדיום-רר. ככה אני אוהב.

לדעתי, צריך להוציא מחוץ לחוק את מי שמוציא את הנשמה לסטייק טוב וצולה אותו וול-דאן. איזה בזבוז פושע. הפרה מתה כבר פעם אחת, למה להרוג אותה פעמיים?

 

 

ככה נראה מדיום רר. זהו ביס מהחלק הקטן של הטי-בון, החלק שהוא למעשה הפילה. שלמות.

 

 

כשזה מגיע לטי-בון, סכין ומזלג יביאו אותך רק עד גבול מסוים, ולא עוד. כדי לאכול אותו באמת, יש להניח בניחותא את הסכין והמזלג, ולאחוז בידים בעצם. כן. שם הבשר הטוב ביותר. המאמץ כדאי. כאן אין מקום לעדינות או נימוסי שולחן. רק אחד מאיתנו יצא שלם מהמאבק הזה, וזה לא הטי-בון.

 

 

וכך נראית עצם הטי אחרי שציחצחתי אותה.

 אם היה לי כלב, הוא היה מסתכל על העצם הזו, מניד ראשו בצער והולך לדרכו. לא נשאר עליה דבר.

—–

השתתף בסעודה: יין שיראז אדום, מדרום אוסטרליה.