הקרון  של המטרו בדרך לדאון טאון וושינגטון, מלא ועמוס.

הוא עולה שתי תחנות אחרי, גבר מבוגר מאד, בעל חזות יפנית. כובע קסקט, מאותם גברים יפניים  בני בלי גיל, זקוף גו ולבן שיער.

אני מפנה לו את המושב, הוא מתיישב בחיוך.

כמה תחנות אחר כך, מתפנה המושב שלידו, ואני מתישב. הוא מביט עלי כמו אדם המבקש לפתוח בשיחה.

"ראית את השיער הלבן שלי, וזיהית שאני זקן, כשפינית לי את המקום. אבל האם אתה יודע בן כמה אני באמת?"

"לא"

"שמונים ואחת"

אני מחייך בהתפעלות. גם כי אני אני חש שזה מה שיביא לו עונג, וגם כי הוא באמת לא נראה בן שמונים ואחת.

הוא דובר אנגלית במבטא אמריקאי לחלוטין, הצלילים שיוצאים מפיו לא מסתדרים לי עם פניו היפניות.

תוך כמה משפטים, הוא מספר לי את סיפור חייו.

"באתי לכאן, לוושינגטון, בגיל עשר. ממש לפני מלחמת העולם השניה. גדלתי כל חיי באמריקה".

הוא מספר לי שבמשך חמישים שנה היה מנתח לב. פה, בבית החולים המרכזי של וושינגטון.

אני לא מתאפק, ומגניב מבט בכפות ידיו. כפות ידיים גדולות, חזקות, ידיים של מנתח.

"אבא שלי גם בן שמונים ואחת. יום הולדתו היה בדיוק החודש" אני אומר לו.

"היכן אבא שלך?"

"בישראל"

"כן, הרגשתי משהו במבטא שלך".

הוא שותק כמה שניות, מחייך כמו מישהו שיש לו סוד, פותח את פיו ואומר:

"כיף חאלק יא סידי? אינשאללה מבסוט? כיף אל חל? וואבוק, שו בישתרל?"

כן. בערבית. במבטא כמעט מושלם.

("מה שלומך אדוני? מבסוט ברוך השם? איך המרגש? ובמה עוסק אבא שלך"?)

אני פוער את פי בתדהמה ובחיוך, ומנסה לא להישאר חייב:

"שוקרן, יא סידי, אל חמדלאיללה,  אבוי הווא  מוהנדס. מין פאדלק, מן פיין איל  לורה?"

("תודה אדוני. השבח לאל,  אבי הוא מהנדס. ובמחילה, מהיכן השפה?")

הוא מאושר עד הגג, ומספר לי שהוא פשוט אוהב שפות. לשמוע אותן, ללמוד אותן, להקשיב להן. הוא לימד את עצמו במשך השנים ערבית, צרפתית, איטלקית, וקצת סווהילי.

" דווקא עברית אני לא יודע. איך אומרים בעברית שוקראן?"

"תודה"

"הממ…. תו-דה". הוא חוזר אחרי.

"אני חושב שאזכור את זה. תו-דה. כי יש לי קרובים, ביפן, הם גרים בכפר ששמו תו-דה.".

לימדתי אותו גם "בבקשה" ו "להתראות". את המילה שלום הוא כבר ידע כמובן.

הוא ניפנף לי לשלום כשירדתי בתחנה של מוזאון הסמית'סוניאן.

צולם כמה שניות אחרי שירדתי בתחנה

—-