ושם, במוזיאון להיסטוריה של הטבע, בכניסה להיכל הדינוזאורים, הוא חיכה לי. רזי הילד.

הסתכלתי עליו, הוא בן שבע, או שמונה. יש לו שיער הרבה יותר בהיר וחלק מאשר שלי, אבל העיניים הן אותו כחול-אפור. הוא הושיט לי את ידו, ויחד נכנסנו אל האולם הגדול, גבה-התקרה.

"אתה זוכר מהן שלושת משפחות הדינוזאורים?" רזי הילד שואל אותי.

"כמובן". אני עונה לו.

"הלא יחד, אני ואתה, קראנו שוב ושוב,  ב'אוצר המדע לבני הנעורים', ולא שבענו מלהביט באיורים ובתמונות השחור-לבן, שהדינוזאורים מתחלקים לשלוש משפחות: הטרופודים, הסאורופודים, והפרדנטטים"

"ומה השמות הללו אומרים"? בוחן אותי בחיוך רזי הילד.

"טרופודים הם הטורפים, הסאורופודים הם אוכלי הצמחים, ואילו הפרדנטטים הם בעלי הלסת דמויית מקור האווז".

רזי הילד מרוצה.

הוא מושך אותי פנימה.

"בוא כבר"

ושם, במלוא הדרם, מחכים לנו כל גיבורי ילדותינו. הטיראנוזאורוס הטורף, הדיפלודוקוס ארוך הצוואר ולוחך העלים, הטריצרטופס ששמו מעיד על שלוש הקרניים שבראשו.

הם עומדים שם בגאון, כמעט ראש מול ראש, מברכים אותנו, אותי ואת רזי הילד.

"הכי תמיד אהבתי את הדיפלודוקוס" , אומר רזי הילד. "אתה יודע, שהרבה פעמים מתבלבלים בינו לבין הברונטוזאורוס"

"גם אני הכי אוהב אותו. זה נכון שהוא דומה לברונטוזאורוס, אבל הוא קצת קטן יותר, והצוואר שלו יותר ארוך ודק".

"ואתה זוכר את מי עוד אני אוהב? " הוא בוחן אותי

"כמובן. את הסטגוסאורוס. כי יש לו את המשולשים האלו על הגב".

שנינו שמחים מאד לראות את ידידנו הותיק, הסטגוסאורוס, במרחק כמה מטרים משם.

"אני שמח שאתה זוכר" אומר רזי הילד.

"ברור שאני זוכר. אני זוכר הכל. את כל מה שקראנו שנינו יחד, ב'אוצר המדע לבני הנעורים', ובאנציקלופדיה 'מכלל', מתחת לשמיכה."

"תקנה לי אחרי זה גלידה?"

"ברור. אבל קודם בוא לראות מאובנים של פטרודקטילים. אני זוכר שפעם הם הפחידו אותנו מאד, הדינוזאורים המעופפים האלו"

"כן, הם מפחידים. אבל אני איתך, אתה עכשיו גדול, אתה תשמור עלי".

אנחנו הולכים יד ביד לראות את הפטרודקטילים. אחר כך גם נראה שברי סלעים שהובאו מן המאדים, בחללית.

מותר גם לגעת בסלע. שנינו מושיטים יד יחד, ונוגעים.

——————-