כשעזבתי את ביתי הקודם, בתחילת השנה, צימצמתי את מיטלטלי ב90 אחוז. זו היתה חוויה חזקה, מלמדת, טובה.
חייתי פה, בביתי הזמני, חמישה חודשים, ועכשיו הזמן לעזוב. ואני מצמצם שוב. ושוב אני חותך לעשרה אחוז ממה שסחבתי איתי.
בגילגול קודם, זיקוק כזה היה מפחיד אותי. חפצים, מסתבר, הם תחליפי ביטחון. הם עוגנים. אבל בדיוק כמו עוגן, הם אולי נותנים לך אשליה של יציבות, ומשקיטים את גלי החרדה מהבלתי ידוע, אבל מה שהם עושים בעצם הוא לכבול אותך.
אני מביט במזוודה האחת, ותיק המצלמה, שהם כל מה שילווה אותי בחודשים הבאים. וזה מרגיש טוב.
זהו שיעור מצוין. שיעור במה חשוב, ומה לא. מה עיקר, ומה טפל. מה באמת חיוני, ומה הוא ספח, סרח עודף, משקולת. אבני ריחיים.
אני חושב, שגמלה ההחלטה בלבי, שמעכשיו כל מקום שאגור בו, לא אצבור יותר מיטלטלים מאשר הכמות שניתן לארוז אותה בפחות מיום, במזוודה או שתיים.
זה בריא. זה מרגיש נכון.
4 תגובות על “הומלס”
מסכימה עם כל מילה כתובה.
לכולנו, אולי פרט לך כרגע, הנטיה לצבור רכוש יתר. ככל שצוברים יותר רוצים לצבור עוד ועוד. זה מכביד, מעיק ובעיקר מיותר.
אחת החוויות המשחררות ביותר בחיי היתה כשבאמצע כפר קטן בהודו, לפני 13 שנים, פרצו לי לחדר וגנבו לי את התיק על תכולתו. מצאתי את עצמי ללא רכוש בכלל, פרט לדרכון, האופנוע והבגדים שהיו עלי.
גרמת לי לחשוב מה אפשר לעשות עם כל רכוש היתר:
לתת. לתת. לתת
תודה!
אוי, רזי, התמונה מרגשת ויפהפיה, וכך גם המילים. מתחבר במאה אחוז. מקנא בך כי אני טרם הצלחתי לעשות את זה אבל זה היעד. רכוש ברובו הוא מיותר. באמת מעיק. פוסט קצר וקולע.
אין לי מילים מרוב התרגשות בשבילך.
מאד
תמונה מדהימה רזי
אתה בפאזה מדהימה בחיים שלך.
כל הכבוד איש.