ב 14 בפברואר 1985 השתחררתי מהצבא.

מכיוון ששנת הלימודים באוניברסיטה עמדה להתחיל רק באוקטובר, היו לי כשמונה חודשים להקדיש לדבר אחד בלבד: הלהקה שלי, להקת "אח חורג". הלהקה שבה הייתי חבר עוד מהתיכון. עמי ואני נשבענו ביום שלפני הגיוס להקים את הלהקה מחדש לאחר הצבא, וכך אכן עשינו. במענק השיחרור שלי קניתי סינטיסיזר ומכונת תופים. גרתי אצל ההורים, וכל היום רק עשיתי מוזיקה.

עמי הביא איתו ללהקה את הבאסיסט הנפלא שלנו, שבי עוזיאל, שאותו הכיר בצבא, ועל התופים ניגנה אחותי, שרון. זה עוד היה לפני שבחרה בשם אליוט.

שרון לימדה את עצמה לתופף עוד מילדות, על הסט של רוני אילני, המתופף שלנו בתיכון וחבר יקר עד היום, ואחר כך על מערכת תופים קטנה ומצחיקה שקנו לה. עשינו חזרות, שירים חדשים התחילו להיכתב, והתחלנו להישמע (לפחות לעצמנו) כמו להקה אמיתית.

בועז כהן, חבר ילדות עוד מהיסודי, היה מעורב ונוכח במה שעשינו ב"אח חורג" , כתב לנו מילים לכמה שירים, הקשיב ויעץ. יום אחד, בסוף החזרה, אמר לנו בועז: "זהו. הגיע הזמן שתופיעו לפני קהל. אתם צריכים לראות איך השירים מתקבלים, ולצבור ניסיון בהופעות." אבל אני הייתי מאד ספקני.

כבר אז הייתי  חובב אולפן והקלטות הרבה יותר מאשר נגינה חיה. הלא כשמקליטים, אפשר לעצור את הסרט, להחזיר אחורה, ללטש, לעבד כל פרט כמו שצריך. והלא בהופעה חיה אין כפתור REWIND…

אבל עמי, שתמיד היה חיית במה הרבה יותר ממני, השתכנע מיד.

"איפה נופיע? מי ירצה לראות אותנו בכלל?" שאלתי.

ההצעה היתה שנופיע בבית הוריו של בועז. הם גרו באותה תקופה בבית עם גינה גדולה, והתכנון היה שאנחנו ננגן במרפסת הפונה לגינה, והקהל ישב בחוץ, תחת כיפת השמיים. "אבל מי יבוא בכלל?" המשכתי להקשות. "כל החברים שלנו יבואו, ואני גם אביא אנשים מהבסיס" אמר בועז. רק אחר כך נודע לי איזו עבודת שיכנוע  אדירה הוא היה צריך לעשות בבסיס חיל האויר שבו שרת כדי לשכנע אנשים לבוא לראות להקה שעליה לא שמעו מעולם.

ההכנות נכנסו להילוך גבוה. לווינו כמה אמפליפיירים מחברים, כדי שיהיה לאן לחבר את המיקרופונים שקנינו בשלושים שקל. את הסטנדים למיקרופונים הלחים עמי בעצמו מצינורות ברזל. ישבנו והרכבנו רשימת שירים להופעה. השיר החשוב ביותר בשבילנו היה שיר בשם "להתעורר", שאותו קיוינו להוציא לרדיו כסינגל, אבל היינו צריכים למצוא עוד שירים למלא את ההופעה.כשיום אחד ניגנה לנו שרון לחן שלה לשיר של המשורר רוברט פרוסט, בשם "Stopping by woods" , אמרנו לה עמי ואני שהיא פשוט חייבת לשיר. היינו צריכים לגייס כוחות שיכנוע רבים, משום ששרון עד אז לא חשבה על עצמה כלל כזמרת. אבל היא בסוף שוכנעה.

ביום ההופעה, הייתי עצבני נרגש ומתוח. כשראיתי את הקהל מתחיל להגיע, ים של פרצופים שאת רובם לא היכרתי, לא האמנתי שאוכל להופיע. בכוחות משותפים סחבנו את הפסנתר מהסלון למרפסת. אולי זה רק הזיכרון שמתעתע בי ממרחק השנים, אבל זה נראה כאילו היו כמה מאות אנשים בגינה. בועז ביצע עבודת יחצנות אדירה. אמו של בועז הכינה עוגיות פרסיות מדהימות לכל הקהל, ואלו עשו את עבודת ריכוך הלבבות.

שאר חברי הלהקה הרגיעו אותי, וכשהתחלנו לנגן זה התחיל לזרום. עמי הכריז: "זהו שיר בשם 'להתעורר' שאותו תשמעו ברדיו בקרוב", ושנינו שרנו אותו. ואז שמעתי צליל שכמוהו לא שמעתי עד אז מעולם. צליל של מחיאות כפיים. לא סוערות, מנומסות למדי, אבל מחיאות כפיים. זהו הצליל המשכר ביותר בעולם. ניגנו גם קטע אינסטרומנטלי שלי, שנכתב בסגנון ריק רייט מפינק פלויד , ואפילו שרתי סולו שיר שעמי ואני כתבנו בשם "מוקדם בבוקר".

ואז הגיע תורה של שרון לבצע את שני השירים שלה. השיר הראשון היה "חיה בתוך קופסא" של קורין אלאל, שאותו היא שרה ותופפה בו זמנית. (לא קל בכלל).

כששרון סיימה לשיר את השיר השני שלה, לבד עם גיטרה אקוסטית, השיר של רוברט פרוסט,נשמעו מחיאות כפיים מסוג אחר לגמרי. הבנתי שקרה כאו משהו מיוחד. אני עצמי התרגשתי ורציתי לצעוק לתוך המיקרופון " זו אחות שלי!" אבל שתקתי וחייכתי מפה לאוזן, והמשכנו לנגן בכיף אדיר עד סוף ההופעה.

כשהסתיימה ההופעה, והתערבבנו בקהל, כולם דיברו רק על דבר אחד: מי זו השרון הזו, ששרה כל כך יפה?

כשחזרנו הביתה שרון ואני מאוחר בלילה, אמרתי לה שהיא חייבת לתת לי להקליט אותה שרה. שרון מחתה, אמרה מה פתאום, ואולי, ונראה. אבל אני ידעתי שבסוף אצליח לשכנע אותה. מזל שבסוף הצלחתי.