5 תגובות על “אלו שניגשו אחרי ההופעה”

1. […] This post was mentioned on Twitter by or bareket, Razi Ben-Ezzer. Razi Ben-Ezzer said: אלו שניגשו אחרי ההופעה. כמה מילים אליהם בבלוג שלי. http://benezzer.com/razi_heb/?p=66508 […]

2. רזי. שתהיה בריא. אני כלכך אוהבת אותך.

   (אבל למה יחף על הבמה למה?)

3. באמת שככה.
   כמו שיצא לי לומר דווקא לשבי אתמול, אין ספק שזה מעלה ערך של יצירה כשהיא מצליחה לגעת ולעזור הלאה ורחוק. במקרה הזה עד פרבריה הקטנים ביותר של המדינה ועד מעמקי הנפש של המאזינים.

4. לא הייתי בהופעה אבל הפוסט הזה ריגש אותי כמו כמה הופעות ביחד.

5. פסקול החופש. 1992, מחנה קיץ של הצופים. שלושה ימים לפני שכל הילדודס מגיעים, התיכוניסטים מתכנסים לבנות את כל המחנה. השבט השכן בחלקה ליד מתחיל מיד בדבר הכי חשוב ומעמיד מערכת הגברה מאולתרת שנשמעת בכל היער. מה שהתנגן שם ברצף שלושה ימים נחרט אצל כל מי שהיה שם בתור פסקול החופש. בבוקר – איפה הילד הראשון שרק יצא ואחריו ברצף הפסקול של הדור ההוא – פרל ג'ם, צ'ילי פפרס, נירוונה, וכמובן זפלין, דורז ופיקסיז. בסוף היום, כשכולם עייפים ומחכים למעבר מעבודה קשה למה שבאמת חשוב בצופים – אות הפתיחה למסיבה היא זיווה, ואחריה כל התקליט כולו. ההרגשה הייחודית הזו שזוכר כל מי ששמע את התקליט בגיל הנכון הכתה אז בכל הכוח.

   כן, אני יודע שנוסטלגיה היא מפלט זול מדכאון, אבל אני בחיים לא אהיה כל כך מאושר כמו אז, והמוזיקה הזו תמיד תחזיר אותי לשם. אז רק שתדע, המוזיקה שלכם לא היתה רק מפלט לדחויים, לי היא הפסקול לאושר.