אני לא יודע אם זה היה האור שהבליח עם פתיחת המקרר, או ריח, או צרוף של צבעים ותחושות

אבל הלילה עמדתי שם, מול המקרר הפתוח, ופתאום הוצפתי בזיכרון חי, של עצמי בגיל 17, עומד שם, מול המקרר של הורי, מאוחר בלילה, עושה לעצמי הפסקת זלילה באמצע ההקלטות

כמה שעות, ימים, לילות, הייתי יושב אז עם טייפ הסלילים הישן,מסוגר בחדר, מקליט ומקליט, עושה נסיונות, עושה קאוורים הזויים ואיומים בלי לדעת את האקורדים או המילים של כל שיר שאהבתי, או מלחין על המקום נעימות ששכחתי איך לנגן את כולן דקות אחרי שהוקלטו.

מעלה ערוץ על ערוץ, משכפל את צד שמאל של הסטריאו לצד ימין וחוזר חלילה, מתופף בשקט בשקט על כרית הכיסא של הפסנתר, האוזניות על ראשי

כמה תמים, בור, נלהב, חדור התלהבות, מרוכז הייתי. כמה נפלא היה להתעלם כליל מכל בדל שיפוטיות, לא היה איכפת לי בכלל אם זה יוצא טוב, או זיוף, או מגוחך, או חיקוי מתבטל של אמנים שאהבתי. הלא אף אחד לא ישמע את התוצאות, רק אני.

כמה נפלא היה לעשות רק בגלל חדוות העשיה. כמה הייתי רוצה לחזור, ולו לרגע, להיות כך.