וידוי: מלבד שיר אחד, לא רע אבל גם לא גאוני, מעולם לא נפלתי מאיימי ווינהאוס.
אני עצוב על מותה המיותר, הטראגי בגיל צעיר כל כך.כמובן. אבל…
הקלישאה הגדולה ביותר שנטחנה בימים האחרונים היא שהיא "הצטרפה למועדון ה27".
ואתם יודעים מה? בעיני, בצורה אירונית, היא מתאימה לשם בול.
כי בעיני, ואני יודע שיש שיחלקו עלי בזעם, מה שמשותף לווינהאוס, לג'ים מוריסון, בריאן ג'ונס, גם ג'ניס ג'ופלין, הוא שסיפור חייהם, ההילה האפלה שמסביב לנסיבות חייהם, ההרס העצמי, הסמים, התדמית הכל כך קולית ומורדת ומתריסה,הסקסיות—כל אלו מחפים על העובדה שהמוזיקה עצמה לא היתה מי יודע מה.
בעיני.
היוצא מן הכלל במועדון ה27 הוא הנדריקס, שבאמת היה גאון מוזיקלי. שאר השמות שהזכרתי, חשובים הרבה יותר כאייקון תרבותי, ויזואלי, סגנוני, סמלי ופוליטי, והמוזיקה שלהם אינה מזיזה לי.
הגאון האמיתי, שבעיני לא זכה להכרה הראויה לו במוזיקה של "הדלתות", הוא ריי מנזרק, הקלידן. כל מה שחדשני, מורכב, גאוני במוזיקה שלהם, בא ממנו. מוריסון היה התדמית, סמל הסקס, והיה לו קול אלוהי. אבל גאון יצירתי הוא לא. הוא חיבר מילים, אבל איני חושב שהן מי יודע מה. הוא לא משורר גדול בעיני. הוא סמל, ענק, מיתולוגי, אבל מוזיקאי גדול הוא אינו בעיני.
גם מקורט קוביין מעולם לא נפלתי. יש לי רושם, שאלמלא ההתאבדות שהנציחה אותו כמיתוס, אם הוא היה חי היום, הוא היה הופך לסוג של בדיחת נינטיז, כמו בני הרבה דורו מסיאטל. מותו, וההילה הטראגית שיצר, יחד עם הדור שהפך אותו לסמל של תקופה, מאוויים, תיסכול, וגם סגנון דיבור ולבוש, הם הרבה יותר חשובים מהשירים שלו, שבעיני הם מוזיקלית, לא גאוניים בכלל.
4 תגובות על “"מה, אתה לא אוהב את איימי ווינהאוס? ואת ג'ים מוריסון?!"”
יש לך ביצים.
אנד איי לייק איט.
אני איתך.
בדיוק הבוקר אמרתי לגלי שמעבר למה שאתה אומר פה, אני לא בטוחה שיזכרו את איימי אפילו רבע מכל המופיעים מעל.
סחתיין עליך.
זה גם הטריד אותי בימים האלה, ויופי שכתבת, ואשמח להרחיב מצידי.
מסכים איתך ש"מועדון ה 27" הינו קלישאה מגעילה.
הבעיה היא שכל אחד שאומר את זה, מרגיש כמו איזה מבריק מוזיקאלי שעלה פה על איזה מכנה משותף סודי.
אגב, לדעתי, טים באקלי, אליוט סמית', ניק דרייק, ג'ף באקלי … שייכים לאותו רעיון, ולא נהיה קטנוניים אם טים באקלי היה קצת יותר,או קצת פחות מ "27".
זה לא לעיניין לעשות מהמספר הזה מכנה משותף. זה ממש לא מוזיקאלי.
מסכים שקורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון , ממש לא כאלה גדולים.
או לפחות, גם אני מעולם לא טרחתי יותר מאשר לבדוק במה מדובר.
ממש לא מסכים איתך לגבי איימי ווינהאוס.
אבל, גם מההסכמה איתך וגם מאי ההסכמה אני מנטרל את הטעם האישי.
ולכן , אומר לך, איימי ווינהאוס היא אחת הזמרות הגדולות אי פעם.
אולי זה שלא עברו איזה 30 שנה, מטשטש את זה.
אבל זה מה שזה.
היא זמרת פנומנאלית. ופה לא מדובר ביצירה שלה, או בטעם המוזיקאלי של מאן דהו.
בנוסף, פתאום מהשבוע כולם חולים עליה.
כל מי שמכיר, לפחות השדרנים ברדיו, היו צריכים לטחון דווקא את האלבום הראשון, "פראנק"
הוא הנפלא.
עד שלא יצא בק טו בלאק, מי הכיר את פראנק?
ואולי המלצה בשבילך, לך תשמע אותו, הוא שונה מבק טו בלאק, ויתכן שהוא יעשה לך את זה.
ובהמשך לקלישאות …
בפוסט הקודם שלך דיברת על "מלך" … יש גם "נסיך" , אנשי האינדי אוהבים להשתמש בזה.
ועוד קלישאה : "אינדי" , אינדי זו לא קלישאה ?
קוביין – מסכים.
ויינהאוז – למרות היכרותי הקצרה (לא כל כך מחובר למוסיקה של שנות ה2000 מצטער) לא. קול ענק והיתה מגיעה רחוק יותר. גם ג'ופלין (SUMMERTIME קרוע). מוריסון – טוב, הרבה פעמים, (ולא רק במוסיקה) הקלידן יוצא דפוק. והנדריקס אכן גאון שעד היום לא בטוח שהבינו אותו.
אני חייב להגיד בקול שאמרת את מה שאני לא מסוגל להגיד בקול..
יש כמה אומנים שנחשבים גאונים רק בגלל שמתו כמו אליוט סמית ודומיו וכן יש להם כמה שירים טובים אבל לא נפלתי מכל השאר.. שמעתי אותה פעם אחת ולא אהבתי את העבודות שלה. יש לה קול טוב אבל לא הטעם שלי המלודיות שבחרה. אני בכוונה לא אומר דברים שקשורים לסגנון כי אפשר למצוא בכל סגנון דברים יפים ופחות יפים אבל..לא מתלהב ממוריסון חוץ משיר שניים. לא מתלהב מקורט, חוץ משלושה שירים נחמדים וכתובים טוב..אני יגיד לך מי ממש קשה לי לעיכול…פרנק זאפה. קשה לי לשמוע אותו…הוא מורכב לי מידי…
בשבילי, אולי יותר מהנדריקס, ואני גיטריסט, אני מוצא את הסולן האגדי של קווין, מרקורי. נוגע לי בכל דבר שקשור להתרגשות ממוסיקה.
הוא הגאון בעיני, ובגיטרה,טומי עמנואל.כן. יותר מהנדריקס. והוא חי ובועט ומנגן גם בגיל הזה. הוא ודומיו צאט אטקינס וגרי ריד,עושים ועשו קריירה עד לזקנה ולמוות. לסיכום. אני מעריך יותר אומנים שהזדקנו מאומנים שנפטרו בגלל כל הסקס סמים ורוק אנד רול