——–

היום, ה23 באוקטובר, בדיוק לפני שנה, נפטר אבי.

עמנואל בן-עזר, מנו כפי שכונה על ידי הקרובים לו, היה איש עבודה, עשיה, כלים ויצירה. הוא זה שלימד אותי להחזיק פטיש, לרתך, למדוד שבע פעמים לפני שמנסרים, ולאהוב את מה שניתן ליצור בשתי ידים.

והיום, יום השנה למותו, עשיתי עם נכדו אורן את הדבר שמכבד ומוקיר יותר מכל את זכרו. שנינו ריתכנו ובנינו במתכת. לימדתי את אורן להחזיק בידית, להוביל את הניצוץ, לא לפחד מהגיצים, ולחבר ביד בטוחה את הברזל הלוהט. בדיוק כפי שאבי לימד אותי.

אורן הוא שקנה את הרתכת מכספו הוא, חסך את דמי הכיס שלו חדשים ארוכים, אחרי שראה את הרתכת של סבא מנו בישראל, וטעם את טעם השליטה במתכת הלוהטת. "זה מה שאני רוצה", הסביר בביטחה. "רתכת כמו של סבא, ולבנות איתה דברים".

אורן בחר את הנושא: בנינו תלת קלשון, בדיוק כמו של הגלדיאטורים הרומאיים. יחד תכננו, בחרנו את חומרי הגלם, חתכנו, חידדנו, וריתכנו. בהתחלה אני הסברתי והדגמתי, אחר כך החזקנו יחד בידית, ולבסוף נתתי לו לרתך לבד. בעצמו. והוא, ביד בטוחה שירש מאבותיו אנשי העבודה, ריתך בצורה שמילאה אותי גאווה. אני בטוח שסבו הביט מלמעלה ואישר.

באושר וסיפוק התרוצץ אורן בדשא עם תלת הקלשון שלו, מתאמן בלהשליך אותו, נהנה ממשקלו, נפעם לראות אותו ננעץ בקרקע אחרי מעוף קשתי באויר.

ברגעים אלו הוא בחדרו, חושב מה יהיה הפרויקט הבא.

——

את התמונות צילמה אורית בן-עזר