——-
הבלוג הזה, כמו חלק מאד גדול מהנוכחות שלי ברשת, הוא בעברית.
ואני חי פיזית בפלורידה. כבר יותר מעשרים שנה.
נכון, שאני בא לביקורים תכופים. לפחות פעמיים בשנה, לכמה שבועות. לפני שנתיים ביליתי קיץ ארוך בישראל. אבל עדיין, יש בהחלט אלו שירימו גבה.
האם אני עדיין ישראלי? יש לי אזרחות ישראלית, אני דובר ומתקשר בעברית, אני מעורה מאד בתרבות ואפילו בבידור הישראלי. הרשת מאפשרת לי לראות את אותן תכניות טלויזיה, לקרוא את אותם עיתונים מקוונים. אני משתף פעולה עם מוזיקאים ישראלים, והוצאתי אלבומים בישראל.
אבל אני לא נוכח בישראל. אני לא ישראלי שלם. בדיוק כפי שאינני אמריקאי שלם, למרות שאנגלית היתה שפתי הראשונה, נולדתי בארה"ב, ויש לי אזרחות אמריקאית.
ביקורים בישראל מוכיחים לי שוב ושוב: כבר אינני בן בית בישראל. הדברים מוכרים לי, מוכרים מאד, ועם זאת זרים. כמו החדר שגדלתי בו בבית הורי, הקירות אותם קירות, אבל משהו בסיסי השתנה.
וזה מעלה בי את השאלה: איזה סוג של ישראלי אני? האם אפשר בכלל להיות ישראלי ולא לחיות בישראל?האם אני ישראלי לשעבר, שפשוט לא ויתר על סממני התרבות שבה גדל?
אני מהרהר בגולים מפורסמים בהסטוריה. האם ג'יימס ג'ויס היה פחות אירי, משום שעזב את אירלנד בגיל 23, ומלבד ביקורי מולדת קצרים לא חזר אליה עד מותו?
האם שופן אינו מלחין פולני, משום שעזב את פולין בגיל 20 ולא שב אליה מעולם, וכתב את כל יצירותיו המפורסמות בפריז?
אין לי תשובות. כל מה שאני יודע, הוא שיש בי חלק שתמיד יהיה ישראלי. אבל אינני ישראלי כמו מישהו שחי פיזית בישראל. משהו חסר. שונה.
3 תגובות על “גלות ונוכחות”
צילומים נהדרים שגם תואמים את הטקסט, מהצד העברי ישראלי שלו
מסכימה איתך… החיים האלה בין שני העולמות כשאנחנו מחוברים לשפה ותרבות במקום אחד וחיים פיזית במקום אחר. המקומות משתנים ואנחנו משתנים. ישראל ״שלנו״ היא אחרת או לא קיימת… לשני המקומות אני מרגישה שאני מביאה התבוננות מבחוץ ורואה דברים שה״מקומיים״ לא רואים או מתעלמים . לי זה נותן תובנות מעניינות כסוציולוגית אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך אותה קללה סינית עתיקה ״ שיהיו לך חיים מעניינים ״… שייכת לא שייכת.
אולי החיפוש הזה אחר זהות, הבלבול, הוא מי שאתה עכשיו. אתה The in between guy. ומכאן אתה ישראלי מסוג מסוים מאוד, ואמריקאי מסוג מסוים מאוד. ואולי כל המילים האלה רק נועדו לשכך את הפחד מלהיות פשוט אנחנו. הכאוס הזה שהוא אנחנו.