—-

פלורידה, אמצע שנות התשעים.

אמריקה בשבילי היא באמת ארץ נפלאה. הביטוי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" שהפך לקלישאה, הוא נכון לחלוטין. רוב העולם, כולל האמריקאים עצמם, מפרשים את האמירה הזו בעיקר כאפשרות לעשות המון כסף ,להתפרסם ולהצליח. אבל לי יש פרשנות קצת אחרת.

בשבילי, האפשרויות הבלתי מוגבלות של אמריקה הן בחופש הנפלא למצוא את הפלנטה הפרטית שלך. החופש שאומר שגם אם אהבותיך, נטיותיך, טעמך או תחביביך הם הכי משונים, לא נורמליים, לא קונוונציונאליים: תמיד תמצא, אם תדע איפה לחפש, לפחות כמה אלפי משוגעים בדיוק כמוך. יחד עם חבריך המשונים תוכל להרגיש שייך, מקובל ונורמלי. תוכלו להתחיל מגזין או אתר מיוחד משלכם, מקומות מפגש, ופעמים רבות אפילו מקורות פרנסה, רשתות חברתיות, או אפילו עיירות משלכם. דוגמאות לתרבוית אוטונומיות כאלו לא קשה למצוא. ישנם למשל מאות אלפי אמריקאים, שעניינם היחיד בחיים הוא משחק הגולף. לא מעניין אותם פוליטיקה, הם בקושי יודעים אם פורצת מלחמה, הם קוראים רק מגזינים ואתרים של גולף, רואים רק תכניות גולף בטלויזיה, אוכלים ומבלים במסעדות ובמועדונים "שלהם". הם חיים ב Golf Communities שהן שכונות הבנויות סביב למגרש גולף. הישראלי הקוסמופוליטי יכול להביט על כך כצרות אופקים ראויה לרחמים, וזכותו. בשבילי, למרות שמעולם לא השתייכתי לאף קבוצה כזו, יש קסם עצום בידיעה שבאמריקה זה לפחות אפשרי. שאפשר להתנתק מכל מה ש "חשוב", ולבנות חיים שלמים סביב תחביב טפשי.

הסיפור הפעם מתרחש סביב תת-תרבות שכזו, היא תרבות ה-Bass-heads (ראשי – באס) של דרום פלורידה. המדובר לא בכלי הנגינה, אלא בסגנון המוזיקלי שהתחיל באמצע שנות התשעים בשם "מיאמי-בייס" (Miami Bass).

 

המדובר במוזיקה פשטנית במתכוון, עם מקצבי מכונת תופים מהירים, מעט מאד מלודיה מסונטזת, והעיקר: מה שיותר תדרים נמוכים. באס באס ועוד באס. אם יש מילים, הרי הם נאמרות כראפ, ועוסקות כמעט בלעדית בשני נושאים: מערכות שמע ומיפרטן הטכני, או חלק הגוף האחורי של בנות המין היפה. לעיתים קרובות אין מילים כלל, ואז נוטים לקרוא לזה טכנו-בייס.

מה שעושה את המוזיקה הזאת לתרבות יחודית, הוא לאו דוקא המוזיקה עצמה, אלא בצורה שבה שומעים אותה: רק במערכות שמע במכוניות. אף אחד לא שומע את זה בבית. המושג "מערכת שמע למכוניות" לא מצליח להתחיל לתאר את המציאות. מדובר במפלצות סטריאו על גלגלים. חלל המכונית (בדרך כלל ואן או משאית קלה) עוברים שיפוץ יסודי, שבסופו המכונית היא ערמת רמקולים ומגברים אחת גדולה. ולא ציוד חארטה: עשרות אלפי דולרים מושקעים בציוד, כולל מגברים מיוחדים, ומצברי-עזר כדי לספק את הכוח החשמלי הדרוש. מהנדסי סטריאו מומחים עשו קרירה רק מלשרת את הקהילה הזו. החובבים הנלהבים מקדישים את כל זמנם וכספם בלשכלל ולהאדיר את מערכות השמע שלהם, ולשמוע בהן את אלבומי הBASS, שהם צורכים בכמויות. השוק הזה צמא כל הזמן לדיסקים חדשים.

וכאן אנחנו  נכנסים לתמונה.

יום אחד, כשהייתי עם השותף שלי בריאן באולפן, התקשר אלינו אדם בשם ג'ין מהלר, בעל חברת תקליטים זעירה ומקומית, בהצעה להפיק אלבום BASS. אני קצת היססתי, אבל בריאן אמר לי: "מה איכפת לך? נשיג כמה אלבומים כאלה,נקשיב ונלמד את הסיגנון, נחקה אותו, ונעשה קצת כסף". אז השתכנעתי.

תוך שבועיים הפקנו אלבום Techno Bass לתפארת. שילבנו במוזיקה גל סינוס טהור, בתדר כה נמוך, מתחת לסף השמע. בריאן הוסיף את מגע ההיפ-הופ שלו, והטאץ' הנפלא שלו לגבי הסאונד הנכון בשביל "הרחוב". זו היתה המוזיקה עם הכי הרבה באס ששמעתי בחיים. לא העזנו אפילו לנסות לשמוע את המיקסים בעוצמה מלאה על הרמקולים שלנו באולפן. הלכנו לחנות מקומית המוכרת ציוד די.ג'יי לשמוע את המיקסים, ושם שמחנו לגלות שעוצמת הבאס של המוזיקה שלנו היא פשוט הרסנית, משהו שהיה גורם זעזוע מוח לפיל מבוגר.

ג'ין, בעל חברת התקליטים, מיהר להוציא את האלבום תחת השם המפוצץ "Boom Master RGB", (ראשי תיבות של שמותינו, רזי ג'ין בריאן), והחל לשווק אותו במגזינים מקומיים של חובבי באס וסטראו לרכב. על עטיפת האלבום הופיע אזהרה , שבה השומע לוקח על אחריותו נזקים לסטראו ולשמיעתו …

מכרנו לא רע , היגענו למקום רביעי במצעד אלבומי ה -BASS אבל בסופו של דבר לא קיבלנו את כל הכסף שהגיע לנו. ג'ין התברר כשיכור מועד, ויום אחד פשוט נעלם ,והשאיר אחריו משרד נטוש עם כמה ארגזי דיסקים והר של פחיות בירה ריקות …

בריאן ניחם אותי, ובגישה האופטימית-מעשית שלו אמר: "תשמע, לפחות יש לנו כמה מאת דיסקים בארגזים האלה. נמכור אותם בעצמנו, ונעשה אפילו יותר כסף."

"איפה נמכור את זה"?

"בתחרויות של סטראו לרכב".

מסתבר, שקהילת אוהדי ה-BASS עורכים מידי חודש תחרויות, הנקראות "crank it up" , שבהון מתמודדים כלי הרכב והמערכות שבהן על פרסים כגון "התדר הנמוך ביותר", "הדציבלים הגבוהים ביותר", פרסים ליופי החיצוני של המערכות, הצלילות האודיופונית ועוד ועוד. התחרויות הן יוקרתיות מאד, ונותנות להן חסות חברות אלקטרוניקה גדולות.

יום התחרות החודשית, אי שם בדרום מיאמי. מגרש חניה מלא מכוניות, אנשים ומוזיקה. בריאן שלף כמה דיסקים מהארגז, ובביטחון ניגש לחבורה של ראשי-באס שהיסתודדו ליד מכונית סטיישן. "מה דעתכם לנסות את האלבום הזה?" הוא שאל אותם.

"או-קיי, בוא נראה מה הבאת פה" אמר בעל הרכב, ושלף מטבע של רבע-דולר. אחת הצורות העממיות לבדוק אם יש מספיק באס, היא לשים מטבע על גג המכונית. אם המטבע מתחילה לרקוד ולהסתחרר מרעידות התדרים הנמוכים, יש על מה לדבר. הוא לחץ פליי, ואחרי כמה שניות, למרבה השמחה, התחילה המטבע להסתחרר מרעידות המכונית."לא רע, לא רע" אמר בחיוך בעל הרכב. "זה עוד כלום" אמר לו בריאן, "תעביר לרצועה שלוש, ותשים פול ווליום".

הוא הגביר את הוולים למקסימום, והעביר לרצועה שלוש. הסאונד היה אדיר בעוצמתו. הסטיישן, שחוץ ממושב הנהג היה מלא עד הגג ברמקולים ומגברים, התחיל לרעוד בחוזקה, ואז קרה הבלתי יאמן:

המראה הקידמית של המכונית פשוט התנתקה ונפלה על כסא הנהג.

בעל הרכב צרח בהתפעלות: "ג'יזוס, אני חייב עותק מהדיסק הזה! עם הדיסק הזה עוד אזכה בתחרות! דבר כזה עוד לא ראיתי!".

תוך שניות, עשתה השמועה כנפיים בכל רחבי מגרש התחרות, ומכל עבר נהרו אנשים נלהבים לקנות דיסקים. זה היה כמו משהו מתוך סרט. עד סוף הערב, נמכרו מאות דיסקים, כולם קאש ביד…

לקראת סוף הערב, ניגש בעל הסטיישן, שהפך להיות היחצ"ן שלנו בקרב הקהל לעת מצוא, ואמר: "כל הכבוד. תאמינו לי מה שמכרתם זה עוד כלום. אם היה נופל הפגוש של המכונית, הייתם עושים תקליט זהב".

דרך אגב, אם שואלים אותי מדוע לא ניסיתי לשווק את הדיסק בישראל, הרי שהתשובה הרשמית היא "שאין לזה שוק בישראל". אבל הסיבה האמיתית היא שסימפלתי ללא חשבון מוזיקה ישראלית לתוך האלבום (כדי לא להפליל את עצמי, לא אפרט בדיוק מי ומה), ואם אקו"ם אי פעם יעלו על זה, אהיה בצרות גדולות.