—

בשנת 1988 ,כחדשיים לפני שסיימתי קורס טכנאות קול בבית הספר "סאונד", קרא לי יואב גרא לשיחה במשרדו.

"נו אז מתי תתחיל כבר לעבוד באולפן?" שאל גרא בחיוך האופייני שלו.

"אולי..עוד מעט..אולי כדאי לי לחכות עד סיום הקורס…אחרי הבחינות באוניברסיטה…" ניסיתי לתרץ, אבל גרא לא נתן לי להתחמק. "אתה צריך להתחיל לצבור שעות באולפן אמיתי. מה שיותר מוקדם יותר טוב."

בו במקום הוא הרים טלפון לאולפני "סיגמא", ואמר: "אני שולח לכם אחד התלמידים שלי". סגר את הטלפון ואמר לי: "ביום שני בבוקר אתה מתחיל לעבוד שם".

לא היה טעם להתווכח. ידעתי שיואב יודע בדיוק מה טוב בשבילי. אבל איזו אכזבה… חלמתי לעבוד באולפן כמו טריטון, או אולפני די. בי. שהחלו בשנים הללו להיות שם נרדף למוזיקה אלטרנטיבית…רציתי לעבוד באולפנים הגדולים, הנחשבים, שבהם יש סיכוי לעבוד בהפקות שאהיה גאה להשתתף בהן. והנה אני תקוע באולפני סיגמא, שהיו ידועים בעיקר כאולפני מוזיקה מזרחית…

בלילה לפני יום העבודה הראשון חרשתי את כל התקליטים הישראליים שלי לנסות למצוא משהו שאני אוהב, משהו שהוקלט בסיגמא. נחמתי היחידה היתה לגלות שיוסי אלפנט ולהקה רטורית הקליטו שם את הEP המיתולוגי שלהם "סדר יום". התייצבתי לעבודה בלי תקוות יתרות. מנהל המשרד הסתכל עלי, קבע בליבו "אשכנזי", ומיד שיבץ אותי להיות עוזר טכנאי בהפקת אלבום הסולו של עוזי חיטמן שהפקתו עמדה להתחיל.

"איך אני הולך ומספר לחברים שלי שאני עובד בהקלטות אלבום של עוזי חיטמן…איזה פדיחה". רציתי לעבוד עם שמות כמו פורטיס, או סחרוף, או אהוד בנאי, ועכשיו אני תקוע עם עוזי חיטמן.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור. כאן קיבלתי שיעור מאלף שלימד אותי כמה צר אופקים הייתי, וכמה ידע ותובנה ונדיבות וטוב לב אפשר לפספס כששופטים אנשים מראש.

הייתי אז ילד בן עשרים ומשהו, חשבתי שאני הכי קול ומתקדם ומבין במוזיקה, ועוזי חיטמן יצג אז,בשביל ילדים כמוני, את לב הקונצנזוס, המיין-סטרים שכל כך קל לנגח ולהישמע מורד וראדיקלי. אבל למזלי, עוזי חיטמן שהיכרתי באולפן, התגלה לי כאחד האנשים הנחמדים, המוכשרים, לבביים, נדיבי-הלב והמקצוענים ביותר שניתן לתאר.

להיות עוזר טכנאי, גם אז בשנות השמונים, וגם היום, זה לא תענוג גדול. רוב הזמן מתיחסים אליך כמו זבל, ומצפים שתגיד תודה שנותנים לך בכלל להסתובב באולפן הקלטות. אבל עוזי חיטמן היה שונה. הוא התיחס אלי ואל שאר עוזרי הטכנאי כמו אל בני אדם. צחק איתנו, היה סבלני לחוסר המיומנות שלנו. לעיתים הוא אפילו שאל את דעתי על השירים. בניגוד להרבה אמנים, שתופסים קטע של שליטה ועליונות על אלו שנועדו לשרת אותם, עוזי נתן לי הרגשה שגם אם תפקידי מסתכם לרוב בלחבר מיקרופונים ולאפס מיכשור, הרי בכל זאת אני שותף בהפקה והוא מעריך את עבודתי.

האלבום שעליו עבד חיטמן הוא "אורח". בכל פעם שאני נזכר באלבום הזה, יש לי רגשות מעורבים: נוסטלגיה, הערכה, וקצת החמצה.

נוסטלגיה; מפני שזה האלבום הראשון שבו קיבלתי קרדיט, שחור על גבי לבן. עוזי דאג שכל מי שהשתתף בהפקה יקבל קרדיט, ששמו יאוית נכון, ושנקבל עותק מהתקליט והקסטה. מי שחושב שזה מה שקורה בכל הפקה, מוזמן לשיחה ארוכה עם עוזרי טכנאי באשר הם.

הערכה; מפני שבשבילי עוזי חיטמן מגלם סוג של מצוינות שנובע מעבודה קשה, התמדה של שנים על שנים, פוריות יציבה ומתמדת שאינה תלויה בגחמה או פופולריות רגעית והעיקר, מה שכל כך חסר במוזיקה הישראלית: מקצוענות אמיתית. מי שיערוך חיפוש באקו"ם, ימצא שחיטמן הלחין מנגינות ל-360 שירים, חיבר מילים לכ 300 שירים, וכתב מילים ומנגינה גם יחד ליותר מ250 שירים. אלו מספרים שלא יאמנו. אבל המספרים לא אומרים הכל. מסתבר,שעוזי חיטמן זכה לכבוד הגדול ביותר שמלחין יהודי יכול לזכות לו: הלחן שלו ל"אדון עולם" השתרש אצל רוב יהדות העולם, בעיקר בארה"ב, כחלק ממחזור התפילה. זהו סוג של נצח. שנים אחרי שאבירי האוונגרד של היום ינשרו אל תהום השיכחה,בכל גן ילדים עברי ישירו הנכדים שלכם: "אלוהים שלי רציתי שתדע". כדי לתאר את מלוא התרומה שלו למוזיקה הישראלית צריך סיפור הרבה יותר ארוך מזה שאני כותב עכשיו. על התפקיד שעוזי האשכנזי מילא בגיבוש הסיגנון הנקרא "מזרחי" אפשר לספר סיפור מרתק בפני עצמו. בשבילי, יש שיר אחד, "לילה בלי כוכב", שתמיד יזכיר לי את הלילה האחרון לפני היום הראשון של התיכון. הייתי בן 14 ,שכבתי במיטה, מלא חרדה מהבלתי ידוע, עם הטנזיסטור מתחת לשמיכה, ואז ניגנו שיר חדש ברשת ג'. זה היה מאותם רגעים שבהם שיר מצליח להגדיר רגע בחיים בצורה מושלמת. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד שאני אוהב את השיר. במקום שבו גדלתי, זה לא היה בכלל לעניין לומר שאתה אוהב שיר של שימי תבורי. רק שנים אחר כך נודע לי שחיטמן הלחין את השיר בעל הלחן הנוגה והמקסים הזה.

האלבום "אורח" , שהוקלט במהלך שנת 1989, הוא אלבום לא רע. אולי לא מאילו שהייתי לוקח לאי בודד, אבל לבטח לא ראוי לכישלון החרוץ שהוא זכה לו אצל קהל קוני התקליטים וברדיו. זהו אלבום מהורהר, לא בועט, עם הסאונד המוכר שיש כמעט לכל אלבום ישראלי מהתקופה ההיא (בודגוב בגיטרה, איקי לוי תופים, מיכה מיכאלי בס, והטכנאי יהודה תמיר, כן, זה מ"חלב ודבש"). אלבומים גרועים הרבה יותר זכו להצלחה אותה שנה.

מה שהבנתי במשך העבודה על האלבום הוא שחיטמן, למרות כל ההצלחה כמלחין שירי ילדים, מנחה בטלוויזיה, ארוויזיונים, "אדון עולם", וכל הלהיטים שכתב, בעצם עדיין חלם על הכרה כיוצר-זמר,  singer-songwriter משמעותי ועמוק, משהו כמו ג'יימס טיילור. באלבום הזה, הוא שר על עצמו בגוף ראשון, מה שכמעט אינו עושה כשהוא מחבר שירים לאחרים:

"בניתי בית-
סגרתי דלת-
קניתי אוטו-
עשיתי ילד-
בכל זאת משהו חסר לי.
בכל זאת משהו חסר."

עשרים שנה אחר כך, הקלטתי  גירסת כיסוי קצרה לשיר הזה, והוא השיר הפותר את האלבום שלי "ענווהאהבהחמלהחוצפה".