—–
קפקא לא פרסם אף רומן בחייו. "הטירה", "המשפט", ומרבית כתביו, הוצאו לאור אחרי מותו על ידי ידידו מקס ברוד.אך בימי חייו, העולם לא ידע כלל מי זה קפקא.
וינסנט ואן גוך מכר ציור אחד ויחיד בחייו. מת אלמוני. רק אחרי מותו הפכו יצירותיו לאבן פינה בתרבות האנושית.
על ניק דרייק כתבתי כבר בבלוג הזה פעם. הוא מכר כמות מאד זעומה של אלבומים בחייו, רק כמה אלפים, והתגלה לעולם רק אחרי מותו. הקפיצה הבאמת גדולה במכירות אלבומיו חלה כעשרים וחמש שנים לאחר מותו, כששיר שלו הוצמד לפרסומת של פולקסוואגן.
אבל אני חושב שלא יהיו עוד כאלו. היום, בעידן יוטוב, פייסבוק, טוויטר, האפשרות ליצור בלוג או אתר אינטרנט בכמה דולרים בודדים, האם עדיין יש סיכוי שגאון ישאר אלמוני? אןלי רק אם הוא בכוונה רוצה להישאר כזה. אבל אני חייב לחשוב, שבעידן שבו הכל זמין, אולי זמין יותר מדי, אין סיכוי שאיכות אמיתית תישאר ללא חשיפה. הבעיה של הדור הנוכחי היא אינה מחסור באמצעי חשיפה לקהל, אלא בדיוק ההיפך. הצפה של חשיפת יתר, של מבול שקשה להכיל אותו או לסנן.
ואולי אני טועה.
תגובה אחת על “קפקא, ואן גוך, דרייק – אמנים שהתגלו אחרי מותם, ומדוע לא יהיו יותר כאלו”
אני יודע שיש ומניח שתמיד יהיו.
יש שפע של אמנים מבריקים על גבי העולם הוירטואלי, אך הם עדיין רחוקים אלף שנות אור מלקבל הכרה אמיתית וסביר להניח שלאחר מותם כמה דורות קדימה ילמדו להכיר בהם כאמנים איכותיים.