הסמפלר ("דוגם" בעברית כמובן)נמצא עמנו ככלי מוזיקלי כבר מאמצע שנות השמונים, ואיתו הוא מביא את הקלות הבלתי נסבלת של הדגימה המוזיקלית משיריהם של אמנים שקדמו לנו. ההיפ הופ, כסגנון מוזיקלי, הוא הראשון שהביא את השימוש החוזר בדגימות (לופים) לתודעה הציבורית ולבתי המשפט, אך כיום השימוש בדגימות הוא חלק יום יומי בסגנונות מוזיקלים רבים. מוזיקאים רבים, ולאו דווקא המתחילים והטירונים שבהם, אינם מודעים לכל ההיבטים החוקיים וההפקתיים הכרוכים בשימוש בדגימות. ישנן "אגדות מודרניות" ומיתוסים שגויים שמשום מה קנו להם אחיזה בתודעתם של מפיקים ומוזיקאים, לגבי מה מותר ומה אסור בכל הקשור לסימפול. אני שומע את ה- "אגדות המודרניות" הללו יום יום.

מאמר זה נכתב לא מנקודת המבט של איש חוק או עורך דין, אלא מניסיוני כמוזיקאי ומפיק. כרוב המוזיקאים, תמיד עניין אותי קצת פחות מה אומר החוק היבש, והרבה יותר עד כמה אני יכול לדגום בלי להיכנס ליותר מדי צרות…להלן כמה דעות, מיתוסים ושאלות רווחות שנתקלתי בהם במשך השנים.

"מיתוס מספר אחד: "אם אני דוגם שני תוים/ארבעה תווים/שלוש שניות/תיבה אחת/ בלבד משיר, אז זה מותר, לא?"

בשתי מילים: לא נכון. אף אחד לא יודע מהיכן צמחה האמונה השגויה הזו, אבל מעולם לא היה שום חוק שקבע את חוקיות הדגימה על פי ספירת תווים, מילים או תיבות. האמת היא פשוטה: אם דגמת אפילו צליל אחד משיר, ללא רשות, ובעלי הזכויות על השיר שמעו את זה ברדיו וזיהו את הדגימה: אתה פוטנציאלית בצרות.הנה דוגמא: הזמר ונילה אייס (זוכרים אותו? הראפר הלבן, תחילת שנות ה90, אייס אייס בייבי….) ניסה להשתמש במיתוס הזה כהגנה בשנת 91 כשנתבע על דגימה לא חוקית מהשיר של קווין ודייויד בואי "Under pressure". זה עלה לו כמה מליונים טובים, ולדעת רבים ,גם הרס את המשך הקריירה שלו.

אייס התמים ניסה להגן על עצמו בבית המשפט ואמר: "אבל שיניתי את הביט! הוספתי לו תו אחד!" זה ממש לא עזר.

"אז אתה רוצה לומר לי, שאין הבדל בין לדגום צליל אחד לבין לדגום פזמון שלם משיר ללא רשות?"
בטח שיש הבדל, אבל לא מבחינת האשמה. מצד השופט, גודל והיקף הדגימה יהוו גורם משפיע רק בקביעת היקף העונש והפיצויים.כמו בכל גניבה, מי שגונב מסטיק לא יקבל עונש חמור כמו מי שגונב מכונית.
"אם כבר מדברים על עונש: אתה מדבר על כלא?"
לא.אף אחד, עד היום, לא ישב בכלא בגלל דגימה ללא רשות. העונשים והנזקים הם כספיים ועסקיים.
"מי יתבע אותי אם אשתמש בדגימה ללא רשות?"
בוא נדמיין, לשם הדוגמא, שדגמתי לופ מתוך השיר "מערבה מכאן" מתוך תקליט הבכורה של ריקי גל .(1987) וכמובן שאני מביא את הדוגמא כי הרבה פעמים נורא בא לי לדגום את הריפ הפאנקי מהשיר הזה…..

(וכן, אני גם אוהב את הביצוע של מארינה, אבל זה ביצוע מחדש ,קאוור, לא דגימה ולכן זה נושא שונה לחלוטין)
אם הייתי אכן דוגם את זה, הייתי עלול להתכסח עם הגורמים הבאים:

1. בעלי הזכויות על סרט ההקלטה המקורי, חברת התקליטים ,CBS (כיום NMC), שהם הבעלים של ה"מאסטר", ההקלטה עצמה, המדיום (סרט מגנטי או קובץ דיגיטלי) הם קניין רוחני.
2. מתי כספי, ויורשיה של תרצה אתר ז"ל, המחזיקים בזכויות ההלחנה והמילים. גם אם אין בלופ שדגמת מילים, עדיין פגעת בזכויותיהם, כי השיר נרשם באקו"ם כיצירה אחת שלמה. התווים, האקורים והמילים נחשבים גם הם כקניין רוחני, ונרשמים לחוד.
3. ההתכסחות הכואבת ביותר עלולה לבוא ממקום לא צפוי: אם אתה חתום כאמן על חוזה עם חברת תקליטים, סמוך עליהם שבחוזה עליו אתה חתום נכלל סעיף "שיפוי", שבמילים פשוטות אומר, שאם תיתפס בהפרת זכויות יוצרים, כל האחריות,החוקית והכספית חלה עליך, ושבכך הפרת את החוזה. מה שעלול לקרות הוא, שלא רק שתפסיד את חוזה ההקלטה,אלא תצטרך גם לשאת בכל ההוצאות שיגרמו לחברת התקליטים שלך : עורכי דין, החזרת עותקים מהחנות, ועוד רעות חולות… במדינה קטנה כמו ישראל, זה אומר שכל שאר חברות התקליטים ידעו על הסיפור מייד, ולא ירצו לגעת בך.

מיתוס נפוץ: "אם אדגום משהו מחו"ל, משהו אזוטרי, שכוח מלב, מלפני הרבה שנים אין הרבה סיכוי שאתפס, לא?" 
סיכוייך להיתפס אולי קטנים קצת יותר תאורטית, אבל אל תסמוך על זה. העולם האלקטרוני שלנו נעשה קטן יותר מיום ליום. לראייה: מקרה שקרה בשנת 2005:. די. ג'י קוויק, מפיק מוזיקלי, השתמש ללא רשות בכמה שניות משיר מתוך סרט מיוזיקל הודי משנת 1964 .(!) "לעולם לא יתפסו את זה" הוא חשב, אבל יומיים לאחר צאת הסינגל לרדיו הוא מצא מעטפה שמנה בתיבת הדואר, ובה תביעה מטעם המלחין ההודי המקורי.

 

לעומת זאת מקרה אחר, שהוא חלומו הרטוב של כל מפיק: צמד דיג'אים בריטיים ,  ניל סלייטפורד וניק בלאט, שלקחו לעצמם את השם DNA,(תודה לאילת על התיקון מהפוסט המקורי)  לקח את שירה של סוזאן וגה "הדיינר של טום", ועשה לו רמיקס האוס ללא בקשת רשות. כמובן שהם נתבעו ע"י חברת התקליטים שלה. אבל כאן קרה מה שקורה רק באגדות: סוזאן וגה עצמה שמעה את הרמיקס והתאהבה בו. היא וחברת נתקליטים שלה נפגשו עם הדיג'אים, ובסופו של דבר הסכימו במקום ללכת לבית המשפט, פשוט להתחלק בהכנסות. אבל זהו היוצא מן הכלל, שאינו מעיד בשום אופן על הכלל.
הנה המקור: http://www.youtube.com/watch?v=sIBX4JcsdGg&feature=related

והנה הרמיקס של הצמד, שכינו את עצמם "DNA"

http://www.youtube.com/watch?v=8cy5Xn42Ymo

השורה התחתונה: האם יש מקרים רבים שבהם הדגימה אינה מתגלית לעולם? כמובן שכן. האם שווה לסמוך על זה? כנראה שלא.

או. קי. בוא נגיד שהפחדת אותי, השתכנעתי. ממי מבקשים רשות?

אם הדגימה היא משיר ישראלי, ברוב המקרים זה קל למדי: באתר של אקו"ם http://www.acum.org.il/ ניתן למצוא את הרשיון המתאים. בכל מקרה, התהליך יתחיל מכתיבת מכתב לאקו"ם, אקו"ם תערוך בירור למי שייכות הזכויות, ובסופו של דבר תוציא רשיון להשתמש בדגימה.

אם הדגימה היא מיצירה מחו"ל, המחקר יכול להיות יותר מסובך. לשם כך קמו חברות מיוחדות, הנותנות שרות clearance . פרוש הדבר הוא שהחברות הללו עושות את המחקר בשבילך, מבררות בדיוק מהו בעל זכויות ההקלטה, ההלחנה והמילים, ועושות בשבילך אפילו את המשא ומתן. כמובן שזה עולה כסף, אבל יכול לחסוך הרבה כאב ראש. דוגמא אחת לחברה כזו היא ,EMG וכתובת האתר שלהם הוא .www.clearance.com

"אם הזכרת כסף, כמה תעלה לי הרשות להשתמש בדגימה של נגיד, שיר ידוע מארה"ב ?"

כמו שאומרים באמריקאית: השמיים הם הגבול. המחיר פתוח למשא ומתן, בהתאם לפופולריות של השיר המקורי, גודל הדגימה, וכו'. זה יכול לנוע בין כמה עשרות לכמה עשרות אלפי דולרים. לפעמים בעל הזכויות המקורית מסכים לתשלום בצורת אחוזים מההכנסות. בנוסף לכך, אין שום חוק שאומר שעל בעל הזכויות המקוריות להסכים בכלל לשימוש בדגימה!. למשל, ידוע שלא משנה כמה כסף תציע, איו סיכוי שתקבל רשות לדגום שיר של אלביס או של הביטלס.

הראפאר הוותיק ביז מארקי למד זאת על בשרו: הוא השתמש בשנת 1990 ללא רשות בדגימה משיר של גילברט או-סאליבן. (Alone again) האלבום כבר הייה בחנויות, ואז הגיעה התביעה מצד חברת התקליטים….לא עזר כלום: או-סאליבן, שכנראה לא אהב מה שעשו לו לשיר, לא רצה כסף, לא משנה כמה, ולא נתן את רשותו להשתמש בדגימה. ביז מארקי וחברת התקליטים שלו, וורנר בראדרס, נאלצו על חשבונם להוציא מאות אלפי עותקים ממדפי החנויות ולהשמיד אותם. פשוטו כמשמעו. במרירות ואירוניה,קרא מראקי לאלבומו הבא "All samples cleared"…"

"די, התייאשתי. כנראה שלא אדגום שום דבר לעולם במוזיקה שלי. או שהכל אסור, או שזה עולה יותר מדי כסף."

לא להתייאש כל כך מהר! יש חורים, שטחים אפורים, ופרצות המאפשרות דגימות מסוימות בלי סיכון. הנה כמה מהבולטות באפשרויות אלו:
.א) דגימות תופים וכלי הקשה. עד היום, למרות שהחוק היבש לא מרשה זאת, לא נרשמה אף תביעה מוצלחת על דגימה שהחילה אך ורק קצב. אם מצאת לופ שיש בו אך ורק כלי הקשה (אפילו לא תו אחד של גיטרה או בדל מילה), דגום אותו בלי חשש, אפילו אם הוא נלקח ממקור ידוע ביותר. הדוגמא המפורסמת ביותר בשטח זה היא מעבר תופים באמצע שיר של ג'יימס בראון, הנקרא Funky Drummer. את מעבר התופים הזה דגמו מאות ואלפי מפיקי היפ הופ, בלי לבקש רשות, ובלי שבראון, למרבה תסכולו, יראה מזה גרוש.
הנה הקטע המקורי, שימו לב: הלופ המפורסם הוא חמש דקות ושלושים ושבע שניות אל תוך השיר:
http://www.youtube.com/watch?v=tIO3A5NzdOk

עוד דוגמא מפורסמת היא הלופ שמכונה "אמן" מתוך קטע של להקת הוויסטונס, משנת 1969, שהפך לאבן הפינה של סגנון הג'אנגל והדראם-אנד-בייס של שנות התשעים, בלי שהווינסטונס יראו מזה סנט.
.ב) דגימות השייכות למה שנקרא: "נחלת הכלל" (public domain) . המדובר למשל במוזיקה קלאסית. בוא נאמר, לשם דוגמא,שאתה רוצה לדגום את תווי הפתיחה של הסימפוניה החמישית של בטהובן. בטהובן מת כמובן הרבה לפני חקיקת כל חוקי זכויות היוצרים, ולכן כל יצירותיו הן בגדר "נחלת הכלל". נכון, שעל פי החוק עדיין אתה מפר את זכויותיהם של בעלי ההקלטה (התזמורת הסימפונית של שיקגו, נניח, וחברת התקליטים בעלי המאסטר), אבל כאן יש בעצם שטח אפור: מכיוון שיש כל כך הרבה הקלטות של הסימפוניה החמישית של בטהובן, יהיה מאד קשה להוכיח בבית המשפט מאיזו הקלטה בדיוק נעשתה הדגימה. להלכה, זהו תחום שמוזיקאים מרשים לעצמם לדגום ממנו בלי חשש, משום שעדיין לא נרשמה תביעה מוצלחת בנושא.
.ג) אם תצליח לשנות, בעזרת פלאי המחשב המודרני, את הדגימה בצורה כזו שאפילו אמא שלה לא תכיר אותה, סיכוייך להיתבע הם קטנים. השינוי צריך להיות מהותי ומשמעותי, עד כדי כך שממש יהיה בלתי ניתן לזהות את המקור.
מה שמפיקים רבים עושים היום, כדי לעקוף את הסכנות שבדגימה ללא רשות מכל וכל, הוא ללכת בעקבותיו של זמר ומפיק הראפ האגדי ד"ר דרה. כשדרה התחיל להפיק, הוא רצה להיזהר שלא ליפול לתוך אותו פח שנפל לתוכו ביז מארקי. בכל פעם שרצה לדגום לופ, הוא שכר נגן קלידים טוב, עם סינטסיזר טוב, ש"ייצר" לו כמה תיבות מוזיקליות באותו סגנון, עם אותו סאונד, אבל עם שינויים מספיק בולטים כך שלא תהיה עילה לתביעה מצד אף אחד. כך בעצם הוא יצר את סגנון ההיפ הופ של החוף המערבי, שיש בו מעט הסתמכות על דגימות משירים ישנים, ויותר נגינה מקורית. דרך אגב: אחד מאותם נגני קלידים, היה סקוט סטורץ', שלימים הפך בעצמו למפיק-על בזכות עצמו, וכמו ד"ר דרה ,הוא אינו דוגם כמעט בהפקותיו .
בסיכומו של דבר, בייחוד במציאות של היום עם הנגישות של האינטרנט, צריך להיות ריאליים: מישהו, איך שהוא, ישמע ויזהה את הדגימה הלא חוקית, ומישהו, איכשהו,יספר זאת לבעלים החוקיים…   אפשר לומר שהסיכוי היחידי לא להיתפס בדגימה ללא רשות הוא אם השיר שלך נכשל בצורה כל כך חרוצה, שאף אחד לא שמע אותו…או אם כן אתה מתכנן מראש שאף אחד לא יקנה או ישמע את המוזיקה שלך, ואין לך שום תכניות להפיץ את השיר ברבים.
מה שצריך להבין הוא, שחלומו הרטוב של כל מוזיקאי הוא שידגמו אותו ללא רשות…. הכסף שהוא עשוי להוציא מזה יכול בקלות להיות יותר מאשר מה שהוא מקבל ממכירת האלבומים שלו עצמו!   כל מה שאני אומר הוא, שאני אישית, לא הייתי רוצה להיות מצידה השני של תביעה שכזו.