הכל קשור. במיוחד במוזיקה.

באדי הולי, חלוץ רוקנרול חמוש במשקפיים עבים, היה לנביא של דורו. בניגוד לאלביס, היפיפה ,המלך, הגדול מהחיים, באדי הולי היה לקוח היישר מהחיים. הוא נראה כמו בחור רגיל, כתב ושר את השירים שלו בעצמו, והנוער האמריקאי מצא בו פשטות כובשת שדיברה היישר אל ליבם.

 

הנה שיר  של הולי, שגם הביטלס אחרי כן אהבו וביצעו:

 

http://www.youtube.com/watch?v=GMezwtB1oCU&feature=related

בפברואר 1959, היה באדי הולי בשיא הפופולריות שלו. הוא היה בעיצומו של מסע הופעות במערב התיכון, יחד עם שני כוכבים עולים אחרים: ריצ'י ואלנס, שהלהיט הענק שלו "לה באמבה" הזניק אותו למעמד דומה לזה של באדי הולי אצל הנוער האמריקאי ממוצא היספאני (עד היום לה באמבה נחשב ללהיט הרוקנרול הגדול ביותר בשפה הספרדית), ושדר הרדיו–פרפורמר–זמר התיאטרלי והמצליח ג'י ריצ'ארדסון, שהתפרסם בשם הבמה "ביג בופר".

 

הנה קישור ל"לה במבה:

 

http://www.youtube.com/watch?v=Coy8Hoa1DNw

 

 

בשלישי לפברואר 1959 התרסק המטוס הקטן שהטיס אותם באייווה. הארוע זיעזע את הנוער האמריקאי ,ונודע להבא בשם "היום שבו המוזיקה מתה".

אות זיכרון שהוקם לשלושת המוזיקאים באתר ההתרסקות באיווה

דון מקלין, היה נער בן 14 ביום שבו המוזיקה מתה. את חוויותיו ורגשותיו מאותו יום מר ונמהר הוא יצק לתוך הלהיט הגדול ביותר שלו, 12 שנים אחרי ההתרסקות, בשנת 1971. “אמריקאן פיי" הוא שיר הלל ושיר קינה בעת ובעונה אחת לתרבות הפופולרית האמריקאית, ולמקום המיוחד שיש למוזיקה הפופולרית בתרבות של דורו.

 

והנה השיר עצמו:

http://www.youtube.com/watch?v=eNdEu9s5qUU

השיר שהיה להיט ענק, והשיר המזוהה ביותר עם דון מקלין, הוא בלדה אפית רצופת סמלים ואיזכורים לשירים של באדי הולי, ואמני רוק אחרים בני תקופתו, משולבים באיקונים נוצריים

(האב הבן ורוח הקודש), וסמלים אמריקאים "מקודשים" לא פחות, כמו פאי התפוחים האמריקאי. השורה החוזרת בסוף כל פזמון מתארת את המתקהלים האבלים ביום שבו נודע דבר מותו של הולי ,שותים שיכר וויסקי ושרים :

“This Will be the day that I die”

שכמובן בפרוש מילולי, אומר" זה יהיה היום שבו אמות", אבל למעשה מהווה ציטוט ישיר מאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הולי, That will be the day. אצל מקלין, האבל על הולי מתבטא בצורה החזקה ביותר על ידי ציטוט משיריו.

 

הנה השיר של הולי, השיר שגם היה הלהיט הראשון שלו:

 

http://www.youtube.com/watch?v=sG2ZAqtcOcs

 

אבל כאן לא נסגר המעגל.

ממש כשם שבאדי הולי היה להשראה לדון מקלין, ו"נתן" לו את הנושא ללהיטו הגדול ביותר, כך דון מקלין עצמו היה להשראה לאחרים…

הזמרת לורי ליברמן, בת דורו של מקלין, נוכחה בהופעה שלו בשנת 1971, ונפעמה ממנו, במיוחד מהשיר אמריקן פאי, והצורה שבה לכד השיר את הרגשות הפרטיים של מקלין והפכו אותם לחוויה של דור שלם. היא חזרה נסערת מההופעה ,ותארה לשני ידידיה ,כותבי השירים נורמן גימבל וצ'רלס פוקס כיצר היא הרגישה שמקלין, בלי להכיר אותה ,”הרג אותה ברכות" עם השיר הזה.

גימבל ופוקס תירגמו את חוויותיה של ליברמן לשיר שכתבו מייד למחרת היום, בשם Killing Me Softly with His Song

ליברמן עצמה היתה הראשונה שהקליטה את השיר, אבל הוא הפך ללהיט ענק באמת שנתיים אחר כך בביצוע של רוברטה פלאק, ב1973, שבחרה אותו במיוחד בגלל ההזדהות שלה עם הרקע שהוביל לכתיבתו. בשנים מאוחרות יותר גם ביצעה פלאק את השיר על הבמה עם דון מקלין עצמו.

 

הנה הביצוע של פלאק:

http://www.youtube.com/watch?v=jwro22kU4N0&feature=related

 

בשנת 1996, בחרו הפוג'יס, עם הזמרת לורן היל, לחדש את השיר, וגם להם הוא הפך ללהיט ענק. לורן היל עצמה אמרה שרוברטה פלאק היא אחת הגיבורות שלה ,שנתנו לה השראה להיות מוזיקאית…