במורד הרחוב שבו אני מתגורר עכשיו, נמצא אחד מבתי הקברות הותיקים בפלורידה. הקברים הישנים ביותר בו, הם בני למעלה ממאה שנים, דבר שהוא בחזקת פרה-היסטוריה במונחים אמריקאיים.
בביקור בבית הקברות השלו והיפה הזה, בולטים ביחוד קברי הילדים. קל לזהות אותם. המצבות קטנות, ועליהן בדרך כלל מציבים פסל של טלה, או מלאך. לרבים מהתינוקות והילדים אין שמות, והם מזוהים רק כ-baby או infant, ושם משפחתם. זוהי תזכורת לתקופה שבה תמותת תינוקות היתה גדולה לעין שיעור מאשר בימינו, ובמשפחות רבות נהגו לתת שם לתינוק רק כשהיה בן כמה חודשים או יותר.
בית הקברות, מראה כללי. כמו כל דבר בפלורידה, גם כאן שולטים המרחבים הפתוחים.
ג'מייקה, בת ארבע.
מרי לו , בת שלוש.
המלאך הטיפוסי לקברי ילדים. זו מצבה מהעתיקות בבית הקברות, השם נמחה לחלוטין ולא ניתן לזהותו.
תומס, בן 13. הכתובת הקשה לפיענוח בתחתית המצבה, מספרת שהוא נהרג על הנדנדה בבית הספר
תינוק למשפחת ביילי. האבן הרכה נשחקה מאד במשך השנים, וכל הפינות התעגלו
תינוקת חסרת שם למשפחת יואן. חיתה יום אחד, ב1926
מצבה קטנטנה, כעשרים סנטימטרים גובהה, תינוק למשפחת שופורד, בלי שום פרטים נוספים או תאריך
תינוק למשפחת צ'אפמן, שחי שלושה ימים ב1906 . כאן בחרו במקום בטלה או במלאך, לעצב את קברו בצורת עריסה
ובאותה משפחה, לולו בל צ'אפמן, ב1913, חיתה רק יום אחד
פרט, המלאך ממצבתה של לולו בל צ'אפמן
טלה על מצבה חסרת שם
תינוק למשפחת דין. "כמה מהר קמל הפרח הענוג"
קלרנס ריי לונג, שלא הוציא את שנתו, ב1938. "אבד אך לא נשכח"
ג'יימס דיו, שחי יום אחד ב1949. הוריו כתבו לו : "Precious, we miss you"
תינוק ללא שם למשפחת סאנדרס, 1927
מצבה בודדת, ללא שם, בלב הדשא
תינוק למשפחת האריסון, 1929
בן עשר. "ישן עכשיו עם ישו"
"בגן עדן יש עכשיו עוד מלאך אחד"
והחידתי מכולם: ללא שם או תאריך, רק אות אחת, B. בייבי.
——–
10 תגובות על “קברי ילדים”
ואז נתקלתי בפוסט הזה. עצב גדול, מרה שחורה, דכאון עמוק. מקווה שתחוש גם אתה קצת מזה היום, מנוול. איזה פוסט שחור.
שברון הלב של ההורים מפעפע ישירות מהמצבות והכיתובים לעיניים
על תינוקות, ילדות או ילדים רכים בשנים או עוברים מושתק בחברה שלנו. מרגישים במצבות את ההססנות המסויימת של ההנצחה. כמו שואלות, היה או לא היה. ככה זה בחברה שבה "חצי עבודה" או קיום שנקטע בטרם עת, המרחב לזכור אותו ולהיזכר בו הוא לעתים שביר
ראיתי בבית הקברות הירוק הפתוח הזה המון אור, דימיתי את הילדים המתים משוחררים כמו פרפרים
תודה רזי
ודודו היקר
את זה שהפוסטים שלי, או מה שאני שם בהם, עלול לא למצוא חן בעיני מישהו: אני מקבל בטבעיות. אבל את זה שמישהו אשכרה ישקיע אנרגיה, זמן, מאמץ, יכניס את הקוד, יפרסם תגובה, רק כדי להשליך רפש—קשה לי להבין.
אתה יודע, כשזורקים רפש, בסופו של דבר, רוב המגע עם הרפש מתבצע על ידי הזורק
או כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים:
הכל עובר עליך, הקקה בידיך
אחד מהפוסטים הכי מרגשים וחזקים שנתקלתי בהם ברשת בזמן האחרון, בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות, צילומים יפהפיים שנותנים את התוכן הכה עצוב ומרגש, תודה!
מסכימה. יופי של תמונות.
אוף, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות.
הצילומים יפים, ובא לי להגיד לך שתתחדש על האתר, אבל.
טוב, נו. הנה. אמרתי.
תודה רוני- את המגיבה הראשונה בבלוג החדש!
לכבוד הוא לי!
[…] יריות, חצוצרה, יחדיו הן מתאימות רק להתרחשות אחת: לוויה צבאית. אני מביט במורד הרחוב, אל בין העלמין שכבר כתבתי עליו פה פעם. […]