אני חוזר הביתה, סוגר את הדלת, ואחרי כמה שניות שומע קול מבחוץ. כן. זו יריית רובה.
אני יודע איך נשמעת יריית רובה. זה קול שאין לטעות בו. ואחרי כמה שניות, ירייה נוספת. ועוד אחת. ועוד אחת. בהפסקות קצובות. היריות נשמעות מרוחקות קצת. אני פותח את הדלת. אני סקרן.
וכשהדלת נפתחת, אני שומע, ממרחק, חצוצרה.
יריות, חצוצרה, יחדיו הן מתאימות רק להתרחשות אחת: לוויה צבאית. אני מביט במורד הרחוב, אל בין העלמין שכבר כתבתי עליו פה פעם.
כן. מרחוק זו בהחלט נראית כמו לוויה צבאית. נשים בשחור ולבן. מדים. דגלים.
"האם נהרג חייל בן המקום בעירק או באפגניסטן? מוזר", אני שואל את עצמי, "הלא לא שמעתי על זה כלום".
בלי לחשוב הרבה, אני חוטף את המצלמה והולך לראות.
וככל שאני מתקרב, משהו שם נראה משונה. החיילים, המדים שלהם, אינם מתאימים. אינם עכשויים. הם נראים כמו…כמה צעדים של התקרבות ועכשיו זה ברור: הם לבושים כמו חיילי צבא הדרום ממלחמת האזרחים. מלחמה שנגמרה לפני מאה ארבעים וחמש שנים.
אני מתקרב, הפעם בסקרנות גלויה.
אני ניגש אל אחד מהם.
"האם תוכל לספר לי על מה שקורה פה?"
כאילו הייתי משאלה שנחתה עליו משמיים. הוא זורח ומאושר שיש לו קהל. חבריו מתקבצים סביבו, והוא אומר בהדרת חשיבות:
"בעשרים ושישה באפריל, 1865, נכנע הגנרל ג'ונסטון, מצבא הדרום, לגנרל שרמן, מפקד חילות הצפון. מאז, נקבעה השבת האחרונה בכל אפריל במדינות הדרום, כיום הזיכרון לחללי הקונפדרציה. אנו כאן, לציין, לשמור על זכרם, של חיילי הדרום האמיצים שנפלו במלחמה".
חבריו מהנהנים בהסכמה ובכבוד.
הגברים לבושים במדים האפורים של חיילים וקצינים בצבא הדרום, המדים שראיתי בכל כך הרבה סרטים. הנשים לבושות שחור או לבן, כנשים מתאבלות או אלמנות מהמאה ה19.
"האם כאן, בבית העלמין הזה, קבורים חיילים דרומיים ממלחמת האזרחים?" אני שואל בהתלהבות.
אבל שאלתי גורמת לשקט של כמה שניות, והפנים מרצינים מאד. אני חושב שאמרתי משהו שלא במקומו.
"התשובה קודם כל היא כן. אבל אנחנו לא מסכימים לקרוא למלחמה הזו מלחמת אזרחים. זו 'המלחמה בין המדינות'. זה השם הראוי לה, ואניחנו מבקשים שתכבד את זה, ביחוד פה ביום ובמעמד הזה."
הם רציניים מאד.
ובעל הרטיה מסביר.
"מלחמת אזרחים מתנהלת, על פי הגדרתה, בין קבוצות אזרחים, על שליטה במדינה אחת. אבל זה לא היה המקרה כאן. אנחנו, הדרומיים, מעולם לא רצינו לשלוט על הצפון. רק רצינו את העצמאות שלנו. הם, הצפוניים, הם שרצו לשלוט עלינו".
אני אומר לו שאני מכבד את דעתו.
הם מתאספים לצילום קבוצתי.
אחר כך הם עוברים מקבר לקבר, שישה בסך הכל, של ותיקי צבא הדרום שקבורים כאן.
המבוגר שביניהם ניגש אלי, ומושיט לי כרטיס ביקור.
"אם תרצה אי פעם לצלם עוד, או לראות את שאר הפעילויות שלנו, אנחנו הקלאב של מורשת הקונפדרציה של דרום פלורידה".
"אל ג'יי פוואל. סגן. מדינות הקונפדרציה. שרות הגיוס"
כשהם פונים ללכת, בתום הטקס, אני עוצר שנים מהם, ומבקש רשות לצלם. הם מרשים, בשמחה.
ובזמן שאני מביט מבעד לעדשה, אני חושב לעצמי: הנה, השניים האלו, לבושים במדים האפורים, עומדים בחגיגיות משני צידי ההארלי דייווידסון, שעליו מתנוסס דגל דיקסי, ברקע משאיות הפיק-אפ, ואחד מהם מחזיק בידו את עלון המכוניות המשומשות. יותר דרום מזה, פשוט אין. לא יכולתי להמציא.
——-
תודה לאורית מיליגר
שערכה ועיבדה את הצילומים.
12 תגובות על “הלילה בו נוצחו מדינות הדרום”
נהדר!!! כתוב ומצולם נפלא. אכן זהו הדרום. פלורידה ה"חדשה" עם צבעי הפסטל והמגדלים מנסה להעלים את הדרום אבל הוא שב ומבצבץ…
אחח, רזי, אתה כל פעם מפתיע אותי עם הפוסטים משום מקום הללו. אאוט אוף דה בלו. צילומים נהדרים שמעבירים המון. גם העיבוד יפה. די לא יאומן כל הסיפור הזה, הדמויות, אבל כל הכבוד להם על שמירת המורשת ונתינת כבוד בסיסי להיסטוריה ולעבר שלהם. תודה על הפוסט הזה.
מדהים, המאה ה 21.
צילומים נהדרים ונושא מעניין, אבל סליחה שאני משבית שמחה: מה שהם אומרים, במילים מכובסות, זה שאבות אבותיהם רצו להמשיך ולהיות נוגשי עבדים, והצפון לא הרשה שלהם להמשיך בדיכוי, עובדה שעד היום הם מצרים עליה.
כל הטקב נראה קצת כמו כיסוי לדעות מקוממות וגזעניות שמן הסתם לא חלפו מן העולם
תמונות יפות מאוד והשיר לא שמעתי אותו כבר המון זמן
תודה שהבאת 🙂
כן כל ההדר הדרומי, נועם ההליכות,והמבטא הנפלא מסתירים את החלק של הגזענות,השמרנות, וההפרדה הגזעית שקימים בפלורידה מאז ומעולם ועדין פה היום…
מיכאל וגלית-
כן, גם לי זה עבר בראש.
במשך כל השיחה איתם, המחשבה "ומה עם העבדים השחורים?" לא חדלה להיות בירכתי המוח.
אבל לא אמרתי להם כלום.
כן. יש לי את הדעות המאד נחרצות שלי על הגזענות וצרות האופקים של הדרום, אבל דווקא ביום הזה, החלטתי לשתוק, להתבונן, ולהקשיב. זה אף פעם לא מזיק.
איזה כיף!!!
שיר אדיר, בביצוע ענק. לא במקרה, דומני, מבצע את השיר הזה ליבון הלם, האמריקאי היחיד בלהקה שארבע חמישיות ממנה הם קנדיים.
צודקים מיכאל וגלית בנוגע לגזענות האלימה שעומדת בבסיס ההתקוממות של הדרום, אבל אני שומעת בשיר הזה גם משהו אחר שחצץ בין האיחוד ומדינות הדרום: הקנאות לעצמאות ולחופש. אכן, החופש לשעבד בני אדם אחרים, אבל וירג'יל קיין, גיבור השיר, אינו בעל אחוזות, כי אם פועל רכבת. ונראה שהעצמאות-בכל-מחיר הזו, ולא הדכאנות שנלוותה אליה, היא האמריקנה שרובי רוברטסון, ילד טוב טורונטו ומעריץ ארה"ב כמו שרק מי שלא נולד וגדל שם יכול להיות, ניסה להתחקות אחריה בכותבו את השיר הזה.
והתמונות באמת מרהיבות.
האם רובי רוברטסון אינו חלקית לפחות אמריקאי – יליד?.נדמה לי שזה הוזכר בהקשר אליו לא מעט פעמים
תגיד אתה יודע איך כותבים את זה באנגלית " יחיי הדרום " כמו שהם אומרים את זה ?
long live the south?