אני עם אמא ואבא שלי, באיזה פארק שעשועים
אבל אני מבוגר, כמו עכשיו, וגם הם מבוגרים
והחלום מתחיל ביציאה מהפארק, ואני אומר, אבא ואמא, חכו פה, אין טעם שנלך כולנו לאוטו, חכו בפתח של הפארק, אני אלך לחניה ואביא את האוטו‬
כי זה מרחק גדול, אל תלכו ברגל, חכו פה, אני מייד בא
ואני מתחיל ללכת
וככל שאני מתרחק אני תופס שאני איבדתי את הדרך
שהלכתי ליציאה הלא נכונה או משהו
ואני פתאום כבר לא במגרש החניה, הרחוב נגמר ,רחוב זר, לא מוכר,  אין לי מושג היכן אני, ויש שם מסעדה
ואני מחליט לשאול
והמסעדה מלאה ,הומה, אנשים
ואני בשקט מרים את הקול ושואל: "היכן אני? מה זה המקום הזה?"
והטבח, שהוא גם בעל המסעדה
פונה אלי ואומר, בחיוך, מסביר פנים
תשב איתנו
תאכל
ואני אומר: אבל מחכים לי.
ידאגו לי.
והוא אומר, בקול רם, מול כל האנשים, הסועדים, שמביטים עליו ועלי

"אני לא יכול לעזור לך בזה. אני רק יכול לעזור לך במה שאני יודע, בלתת לך אוכל טוב, בוא תשב, תאכל"
ואני אומר
"אבל אין לי כסף"
אז הוא פונה לכל הסועדים
ואומר, "יש פה מישהו שרוצה לשבת, לאכול איתנו, ואין לו כסף", והוא מחייך
ומלצרים מביאים פתאום מגש גדול, שמים אותו על טס כזה
ומתחילים להסתובב במסעדה עם הטס, בין כל הסועדים, וכולם, בשמחה, בחיוך, כל שולחן בתורו, נותנים לי, מפרישים מצלחותיהם, מהאוכל שלהם
מערימים
על המגש
לחם, ומאפים, ודגים‬, ופירות ים
וזה נראה ומריח מדהים
וכהשסיבוב נגמר, מביאים לי מגש עולה על גדותיו בטוב

ואני המום מגילוי טוב הלב הזה, אני לא יודע איך להודות להם‬

אבל כל הזמן מרגיש את הדחיפות, את האשמה, שמחכים לי ודואגים

ואני לא צריך להיות פה‬
ואני אומר לטבח, אני לא צריך להיות פה

אני צריך להיות במקום אחר
והוא אומר לי: אל תדאג.

הם שמחים, הם שמחים בשבילך, הם לא דואגים, לך, קח את המגש, קח אותו איתך,  ותן גם להם
ואני עוזב עם המגש
ומייד , בביטחון, מוצא את הדרך, ומוצא אותם, את אבא ואמא, בדיוק היכן שאמרתי להם שיחכו לי
והם באמת לא דואגים, הם אומרים ידענו שאתה בסדר, שלא נעלמת
זהו. וכאן התעוררתי.