כשהייתי בן שש-עשרה, טיילתי עם חברי חגי בצפון איטליה.
כשהיינו בונציה, הסעירו את דמיוננו נגני הרחוב, בפיאצה סאן מרקו ההומה מאדם. הם נראו לנו כל כל רומנטיים, ציוריים, כאילו נלקחו מאיזה רומן נדודים ארופאי מהמאה התשעה עשרה.
"גם אנחנו יכולים", אמר חגי.
"באמת?" שאלתי.
"כן. אני עם הגיטרה, אתה עם המלודיקה, בוא נראה איך זה הולך".
הסכמתי בהתרגשות. בחרנו לנו פינה, ליד אכסדרת העמודים התוחמת את הפיאצה. פרשנו את תיק הגיטרה, פיזרנו עליו כמה מטבעות כמו שראינו את נגני הרחוב האחרים עושים, והתחלנו לנגן ולשיר. את השירים שאהבנו וידענו.
דילן, לאונרד כהן, פיטר פול ומרי.
ואכן, העוברים ושבים נתנו לנו מטבעות. היינו מאושרים.
לא חלפה שעה, אנחנו שקועים בנגינה, ופתאום, אני שומע:
"רזי? זה אתה? מה אתה עושה פה"?
אני מרים עיניים, ומולי עומדים איל ואמיר, שני שכניי וחברי לכיתה, עם משפחותיהן המכובדות. כן, גם הם טיילו לאיטליה באותו קיץ…
"מה…אתה מנגן ברחוב? למה? נגמר לכם הכסף?" שאלה אמו של אמיר בדאגה.
"לא, זה בסדר…אנחנו עושים את זה בשביל הכיף…אנחנו באמת בסדר" עניתי במבוכה.
אחר כך נודע לי, שמייד עם חזרתם לישראל, כמה ימים לפנינו, הם טילפנו להורי לספר להם שהבן שלהם מקבץ נדבות ברחוב.
——–
בשנים שאחר כך, בתל-אביב, היינו מנגנים ברחוב פעמים רבות.
ורד, חברתו של חגי, היתה מצטרפת אלינו, ושלושתינו היינו מנגנים, שרים ואוספים כסף. לפעמים ברחוב בן-יהודה, לפעמים בפסאג' הוד בדיזנגוף, לפעמים בטיילת. היינו בדרך כלל אוספים מספיק כסף לארוחת ערב יפה לשלושתינו. היינו בני עשרה, וטעמה של הארוחה שהרווחנו ממוזיקה היה מתוק. מתוק מאד.
——-
שלושים שנה חלפו. והשבוע, נסעתי לקי-ווסט, האי הדרומי ביותר בשרשרת האיים הנושקים לחצי האי פלורידה. האי הוא עיר קטנה, מפלט של תיירים, הומואים וסטלנים, אמנם מאד תירותי, אבל בהחלט משמר חלק גדול מהקסם של "אי בקצה העולם".
בלילה הראשון, אמרתי לאורית: "אנחנו הולכים לרחוב דובאל". זהו הרחוב הראשי של האי, הרחוב שבו שוכן בית המרזח ההיסטורי שבו היה יושב ארנסט המינגווי, ה"סלופי ג'ו", מרכז חיי הלילה של האי.
"ואני לוקח גיטרה".
חוקי הנגינה ברחוב לא השתנו בכל השנים והקילומטרים שחלפו מאז נערותי. מצאתי אכסדרת עמודים, ישבתי על המדרכה, פרשתי את נרתיק הגיטרה למרגלותי, וניגנתי.
דילן, לאונרד כהן, פיטר פול ומרי.
לא אספתי הרבה. אבל משהו.
בלילה שאחריו ניגנה אורית, עם חליל הצד, ותגובת הקהל אליה היתה חמה הרבה יותר.
לרפרטואר הצטרף באך, ודני-בוי. גם קצת אלכסנדר פן.
בכסף קנינו לנו קרטון גלידה ועוד כמה דברים טעימים בדראג סטור הפתוח כל הלילה.
תקענו כפיות אל תוך הגלידה, וזללנו כמו שאפשר לזלול גלידה רק בשלוש בבוקר.
וטעמה של הגלידה היה מתוק, מתוק מאד.
8 תגובות על “לנגן ברחוב”
חחחחחחחחחח גדול איזה תמונות מקסימות
וחוץ מזה ברור שאורית תקבל יותר היא יפה
תראה אני חושבת שהדור שלנו חונך לערכים של
צניעות. וזה מה שהיה לנו פעם שהיינו קטנים.
ועד היום אנחנו מחזיקים את זה בתוכנו.
הדברים הקטנים הם בעצם הדברים הגדולים
זה שאתה יושב ברחוב ומנגן על ריצפת הרחוב
עם בגדים של הצופים , זה לא אומר שמבפנים אתה
וגם אורית הרגשתם הכי עשירים שבעולם
נשאר משהו מהגלידה 😉
אתה נראה כמו ילד שמח ועשיר, עם או בלי המטבעות. עשיר בעונג, במוזיקה.
אני אוהבת נגני רחוב. משום מה אני מאמינה להם. הידעת שצריך רשיון כדי לנגן בטיוב בלונדון? זה יקר, ויש רשימת המתנה ארוכה.
כן, שני דולר זה משהו, אפילו שאחד מהם אני נתתי לך 🙂
🙂 נהדר
תמשיכו לאסוף תענוגות
אני בעד
אני לא יודע מה יש בפוסט הזה שככה נגע בי, אבל אני מתקשה לחשוב מתי בפעם האחרונה פוסט באיזשהו בלוג שאני קורא ריגש אותי כל כך. אולי זה קשור לזה שכל פעם שאני רואה נגני רחוב אני אומר לעצמי "יא-אללה, הלוואי שהייתי יודע לנגן".
תודה תודה למגיבים- ריגשתם אותי מאד
אתמול בערב, קיבלתי מייל עם לינק לבלוג של רזי בן-עזר. הייתי באמצע העבודה על איזה פרוייקט, והייתה לי לא מעט עבודה, אבל, מהרגע שהתחלתי לקרוא בבלוג, לא יכולתי לעזוב אותו עד השעות הקטנות של הלילה. קראתי את הפוסט האחרון על "לנגן ברחוב" ופוסטים קודמים, מתיאור חד פעמי של הכנת סטייק לתיאור של חלום מדהים לדיבור על שינויים דרמטים בחיים שלך ועל אפשרות לחיים חדשים.
הקשבתי לאלבומים ולמאמרים המוקלטים. והיום, כבר אחר צהריים, עוד מעט ערב, ואני עדיין תחת הרושם החזק שעשו עלי המילים, התמונות והמוסיקה, והקול שלך.
לצערי, אנחנו לא מכירים, למרות שנדמה לי שכן יצא לנו להיפגש פעם – אולי בצבא? או באוניברסיטה? – אבל, בכל מקרה, הרגשתי מאד קרוב לדברים שכתבת, ובכלל לכל דרך ההבעה, רבת האפיקים שלך, דרך הבעה ייחודית, בלי פחד או מאמץ יתר, עם דיוק וצניעות ויופי ואמת. הבלוג נותן תחושה מאד חזקה של מי אתה, ונראה שאתה אדם מאד מיוחד. אפרופו הפוסט הזה, אולי יישמע לך קצת מומצא, אבל גם לי היה חבר ילדות, אתו טיילתי יחד פחות או יותר בגיל שש-עשרה באיטליה, ואני זוכר בבירור את הרושם שעשו עלינו, כמו עלייך וחברך, אותם נגני רחוב בוונציה … והרצון בעקבותם גם לנסות לנגן ברחוב. הפוסט שלך גרם לי מאד להתגעגע לאותו חבר, שלא ראיתי שנים. אני מקווה שאצליח לאתר אותו ואולי לחדש את הקשר.
בסך הכל, נדמה לי שזו טעות די גדולה להתנתק מחברי ילדות. יש משהו בחברי ילדות — אולי כמו ההשפעה של המוזיקה של דילן, לאונרד כהן, או פיטר פול ומרי שאתה מזכיר – שקשור לאיזו נגיעה, או פריטה קדומה על מיתרים מאד ראשוניים של הנפש. כשאנחנו גדלים ומתבגרים, אנחנו הרבה פעמים כבר לא מסוגלים לשמוע את המקומות והקולות המוקדמים האלה שלא תמיד קל לשלב עם הדפוסים של מי שהפכנו להיות. אנחנו במובן מסויים מתאבנים, למרות שישנה כמובן האפשרות האחרת… כלומר, האפשרות לחיות את ההשתנות של עצמנו בתוך החיים, בלי נוסטלגיה, אך גם בלי ויתור על הצלילים והקולות הכל כך חשובים שמתוכם התחלנו ללכת ולהיות אנשים בעולם.
אתה כותב: "חוקי הנגינה ברחוב לא השתנו בכל השנים והקילומטרים שחלפו מאז נערותי. מצאתי אכסדרת עמודים, ישבתי על המדרכה, פרשתי את נרתיק הגיטרה למרגלותי, וניגנתי. דילן, לאונרד כהן, פיטר פול ומרי." נדמה לי, שאולי לא רק חוקי הנגינה ברחוב לא השתנו, אלא שיש כאן בעיקר הצלחה עצומה שלך, הצלחה להפוך למבוגר, לאיש, איש מיוחד שרזי הנער לגמרי חי ונושם בו. אני יכול לדמיין אותך מנגן, נגיד, I shall be released
או Puff the magic dragon
וזה מאד משמח אותי.
מעולה.
כנראה אהיה בקי-ווסט בקרוב, אחפש אותך לצד המדרכות. Save a tune for me 🙂